העוברית המחוננת
הטיפול החודש הוא טיפול טבעי ללא זריקות, ללא הורמונים, ללא כדורים - רק אני בהתמזגות עם הטבע. ניסיתי כמה וכמה פעמים להגיע למרכז היוגה על מנת להתמזג עם עצמי והרירית בצוותא חדא, שלושתנו יחדיו, בצורה יוגיסטית מדיציסטית. לזכותי ייאמר, שכל פעם שהתכוונתי להגיע, היה לי תירוץ ממש טוב - עד כדי טוב, ששכנעתי את עצמי ואת הרירית, שזה ממש בלתי אפשרי שאגיע למרכז רק כדי לראות אותו ולהתרשם מכל הרוגע שמסתובב במקום ונמצא במים שהם נותנים לך לשתות שם...
המדקר, שראה חובה מוסרית ומצפונית למצות את סוגיית הרוגע והזרמת הדם, המליץ לי בחום על נטילת צמחים גניקולוגיים לא הורמונאליים. מכל האבקות, שקיבלתי מהמדקר, זו האחרונה לחלוטין הייתה הזוועתית ביותר. אוצר המילים שלי אינו רחב דיו כדי לבטא את תחושת הגועל והסירחון שעלתה מן האבקה הזו. עד כדי כך הייתה דוחה ומסריחולה האבקה הזו, שהנסיך שאל אותי במשרד, מה זה הריח הזה ואם עשיתי פוק...! כך מצאתי עצמי מדליקה נרות במשרד בארומת וניל ואמבר כדי לטשטש את ריח הפוק של האבקה ולשכנע את האנשים, שזה לא ממני. אם לא די בסירחון הפוקים, האבקה הזו גרמה לי לבחילה נוראית. זהו זה. זו הייתה מלחמה. זה או אני והשפיות המינימלית, שעוד נותרה לי מכל הטיפולים הללו או המדקר ואבקת הפוקים שלו. המדקר והתובנות האופטימיות שלו הציע מס' שיטות לעכל את אבקת הפוקים: ניתן למהול אותה ב-4 טיפול מים חמים ולשתות את זה בכוסית שוט של וודקה. אפשר למהול את זה בדבש או סילאן (אני ממש לא מאוהבי הדבש או הסילאן) או שאפשר לעשות מזה כדורים קטנים עם סירופ מייפל ולהקפיא אותם במקפיא... לא אלאה אתכן בכל הליכי המו"מ בעניין אבקת הפוקים, אלא אסכם ואומר שאני ניצחתי. הוסכם, שכדי לא לגרום לי ולרירית מצוקה, אני אפסיק עם אבקת הפוקים.
ביום השביעי וביום התשיעי הרירית עדיין עמדה על 2 מ"מ. 2 מ"מ! כמובן, שהאשמתי את המדקר ואבקת הפוקים שלו, ובכלל לא השתכנעתי שמאחר ושתיתי את האבקה זו מספר ימים בודדים, היא לא קשורה לכך... החלטתי לבצע בעצמי זרימת דם ועשיתי הליכות ארוכות מאוד תוך כדי דיבור אינסופי לרירית שתגדל כבר.
ביום ה-11, שזהו ערב חג השבועות נקבעה לי בדיקת דם נוספת ואולטרא סאונד. אלא מאי, בדיוק באותו יום הרכב שלי שבק חיים. מאחר ואני לא נוהגת ברכב של הנסיך (אני לא מגיעה עם הרגליים לדוושת הגז, אלא אם אני יושבת ממש, אבל ממש קרוב להגה ואז אי סוף להתלבטויות של הסביבה), ביקשתי מאמי שתיתן לי הרכב לבוקר. הנסיך היה אמור להסיע אותי ב-07:00 בבוקר בערב החג לאמי בפתח תקוה כדי שאקח את הרכב שלה ואגיע לקופת החולים, משם לסידור הציפורניים ברמת גן ולאחר מכן לתל אביב לדיקור.
הנסיך, שאינו מאמין בדיוק, הזיז את עצמו רק ב-07:15 לרכב, מה שאומר שהוא היה צריך להסיע אותי ישירות לקופת החולים בפתח תקוה ומשם הייתי אמורה לקחת מונית לאמי. לתדהמתי הרבה, בקופת החולים הודיעו לי, שאין להם היום שליח למעבדה והם לא עושים בדיקות דם. הם הציעו לי לנסוע לבני ברק או רמת גן. מאחר ועמדו לרשותי 20 דקות בלבד, עד שהשליח בבני ברק ורמת גן מגיע, לקחתי מונית. הגעתי לבני ברק והפנו אותי לרמת גן. ברמת גן, הגעתי עם קוצר נשימה מובהק, עשיתי את בדיקת הדם והופניתי לאולטרא סאונד.
לשמחתי, הרופאה שביצעה את הבדיקה, אמרה שהרירית עומדת על 5 מ"מ והזקיק הוא 17 או 19 ובשמחה רבה הודיעה לי, ש"היום זה היום. או מחר". ממש שמחת בית השואבה. היא כל כך התרגשה... מסרתי את התוצאות לעוזרת של הרופא הפיריוני, ולאחר התייעצות עימו, נתבשרתי כי עליי לקיים יחסים היום, להזריק אוביטרל וביום חמישי בבוקר להגיע לשאיבה...
תאמרי לי אתן, מה יותר סמלי משאיבה וקיום יחסים בשבועות, חג מתן תורה? ... – אכן כן, כבר נמאס לי לומר את המשפט הזה...
בסופה"ש של השאיבה תוכנן מבעוד מועד טיול בצפון עם החברים של הנסיך. למען הסר ספק, לא מדובר בסופ"ש של מנוחה, רוגע ושלווה, אלא בסופ"ש בנוסח טירונות סיירות, שכל זוג מביא את ילדיו ועושים מסלולים אתגריים, כגון: נחל יהודייה, קייקים וכיוצ"ב.
הגענו לשאיבה ביום חמישי -08:30 בבוקר כשאנו ארוזים לטיול, והרופא הפיריוני ביקש לעשות אולטרסאונד אחרון. הבדיקה נערכה בחדר אחר שמעולם לא הייתי בו, ואני אמרתי לו: ."משנה מקום, משנה מזל". הרופא הפיריוני נהנה מהאופטימיות המוזרה של הלוחשת שלכן וביצע את הבדיקה בחיוך. להפתעתו ולהפתעתי, הרירית צמחה ל-5.5 מ"מ והפעם בניגוד לפעמים אחרות, הרופא הפיריוני אמר שהרירית יפייפיה, סימטרית ולא כפי שנראתה בפעמים הקודמות כמו אחרי גרידה. לבסוף הוא אמר, שיש לו ילדים עם רירית כזו והפעם הוא באמת אופטימי. אמרתי לו, שעכשיו רק צריך לסדר שגם לי יהיו ילדים עם הרירית הזו, והכל יבוא על מקומו בשלום.
נכנסתי לחדר הניתוח להרדמה. הרופא הפיריוני החל לכסות אותי ולומר לי כל מיני דברים, שאיני זוכרת כעת. שאלתי אותו, האם אני לא אמורה להיות כבר מורדמת, שכן אני לא זוכרת את כל הפעולות הללו מהפעמים הקודמות. הוא המשיך לחייך, ואמר לי: "עוד לא. עוד 5, 4, 3...." את הספירה של ה-2 וה-1 אני לא זוכרת. הורדמתי. לאחר שהתעוררתי, הרופא הפיריוני אמר לנו, שנשאבה ביצית אחת, הרירית נהדרת ונמתין לתוצאות. הנסיך ניסה להחזיר אותי לחיים, כמה שיותר מהר כדי שנוכל לצאת למסע הטירונות של הסופ"ש מבלי לחשוב לרגע, שאני צריכה לנוח ולהירגע, וזה לא כ"כ מתאים הפעם...
יצאנו לסופ"ש. אני נהניתי מהנוף הקסום שבדרך בשינה ערבה בדרך לצפון. מדי פעם התעוררתי ואמרתי את אותו משפט, שאני אומרת תמיד: "אני לא ישנה. אני קצת מנמנמת...". פגשנו את כל החברים עם 70 הילדים שלהם בבית שערים, משם המשכנו לבריכת הקצינים בעין עלמין, חזרנו 70 פעם על סיפורו של המרגל אלי כהן והקקטוסים, תוך שאני מתפללת להפרייה טובה של הביצית העסיסית שלי עם הזרע המלכותי מבגדד ומעת לעת נרגעת במשחק הבאבלס באייפון (מחקרים אחרונים קובעים, שהבאבלס בדומה לסלק מעולה לזרימת הדם ולעיבוי הרירית).
מה אומר ומה אגיד, אין כמו טיול עם 170 ילדים (אני יודעת, שהמספר צמח. ככה זה. מעל 10 ילדים, זה כבר לא משנה...) כדי להירגע. לאחר שהדימום נחלש והכאב באיזור השחלה השמאלית נרגע והשלפוחית נרגעה קמעה, בשישי בבוקר, בחום של 45 מעלות התחלנו לצעוד אל נחל יהודייה. הצעידה אל הנחל לא הייתה כל כך קשה. אם מתעלמים מהחום הנורא, מהפן בשיער שהלך קפוט ומהגירודים של העור העקוץ מזבובי החול, שעקצו אותי בבריכת הקצינים בעין עלמין, היה אחלה. מה שלא הפנמתי באותו רגע, שאת כל הירידה לבריכה עם המפל המדהים, צריך גם לעלות. לאחר שזירזתי את הנסיך לעלות בחזרה בצהריים, כיוון שבמפל עצמו אין קליטה ואני חייבת לקבל את הטלפון מהפקידה של הרופא הפיריוני, שאמורה להודיע לי האם ההפרייה צלחה, עלינו בשעה טובה ומוצלחת למעלה. בזמן העלייה, נפרדתי לכמחצית השעה מהדופק שלי. כל הזמן חשבתי לעצמי: אל תאבדי את ההכרה... בתום המסע, לאחר שבלחיי הופיעו 2 עיגולדים גדולים אדומים, עדות ניצחת למאמץ הפיסי הקשה ולאחר שפינקתי את עצמי בארטיק שוקו-בננה (מצויין לעיבוי הרירית), הפקידה התקשרה והודיעה לי, שיש הפרייה ואני אמורה להגיע ביום ראשון להחזרה. מייד הודעתי לנסיך ושנינו אמרנו האחד לשני בעיניים, שאם היה לנו די כוח ואם הנשימה הייתה סדירה, היינו קופצים משמחה. סימסתי את התוצאות המשמחות למדקר ולאימי, שהייתה ערה כבר מהשעה 06:00 בבוקר, כיוון שבטעות הבינה, שאני אמורה לקבל את התוצאות בבוקר... כל היהודייה והסביבה שמחו ואנו שבנו למלון. המדקר, שלא ידע, האם אני צוחקת או בוכה מהמסע של היהודייה, הודיע לי קבל עם ונחלים, שאני גיבורה גדולה. הנסיך פקד עליי מאותו רגע להתחיל להירגע ולנוח (עכשיו, הוא אומר את זה. לאחר שסיימתי את מסע הכומתה הזה...) ואני חשבתי לעצמי, שכל היהודייה הזו הוסיפה לי לפחות חצי מילימטר או מילימטר שלם לרירית
החודש הזה אין נרות של סוסים או גמדים, אלא משאף אסמתי – הסינרל. מאחר ולא הייתי בטוחה, איך משתמשים בו, הניסיונות הראשונים היו של השפרצות מעל האף, קרוב לעיניים, הכל חוץ מבתוך הנחיריים עצמם. לבסוף, הבנתי את הפואנטה והודיתי לרופא הפיריוני שחסך ממני את הנרות הללו.
למחרת בבוקר, לסיום הסופ"ש האתגרי הזה, נסענו "להירגע" בקייקיי הגושרים. בתום המסע, שכלל בחובו כמה מכות מהמשוט בראש, נערכה ארוחה מסכמת. אחת החברות שאלה אותי לגבי השאיבה והודעתי לה, שהייתה הפרייה. לא ידעתי, שכולם יודעים על ההפרייה... מאותו רגע קיבלתי הוראות ברורות, מה לעשות, איך לעשות, מה לא לעשות, דימיון מודרך, מדיטציה – כל הדברים, שאני "ממש ממש אוהבת ומתחברת אליהם". באופן עקרוני לא הייתי ממש רלבנטית לשיחה. היו בין החברים 2 גניקולוגים, אחת שעברה טיפולי הפרייה וחובקת בת מקסימה, אחד שהפנה אותי למטפל סינית מערד ולכולם הייתה דעה. בסופו של דבר, קיבלתי חיבוקים, נשיקות וחמסות על הבטן והוראה חד משמעית להישאר בבית ולנוח לאחר ההחזרה.
חזרנו ב-23:00 בלילה ביום שבץ. ממוטטת מהטיול ומהתרגשות לקראת ההחזרה שקעתי בשינה עמוקה. בבוקר קמתי בהתרגשות. הודעתי לנסיך, שאני מרגישה שהחודש זה החודש והעובדה שלא הזרקתי הורמונים רק עשתה לנו טוב... כשיצאנו מהרכב, אמרתי לו, שיתכונן ויתנהג כהלכה, כי אנחנו הולכים לקחת עכשיו את הבת שלנו.
בעת ההחזרה הרופא הפיריוני הראה לנו את הביצית המופרית, שנתחלקה לה כבר ל-6 והודיע שהחלוקה מצויינת. הודעתי לרופא הפיריוני ולנסיך כאחד, שמדובר בבת מחוננת ושהבריתה תיהיה בנחל יהודייה (או בחוות רונית...). לאחר מכן, הנסיך הוריד אותי אצל המדקר לדיקור אחרון להנעת העוברית המחוננת ומשם נסעתי הביתה לנוח.
לאחר יומיים עשיתי את בדיקת הדם השבועית על מנת לבדוק את רמות האסטרדיול והפרוגסטרון. לצערי, הרמה של הפרוגסטרון הייתה קצת נמוכה. הרופא הפיריוני הודיע לי, שאני צריכה לקחת את הנרות של הסוסים (אנדומטרין). בתגובה, הודעתי לו, שאני בטוחה שמי שהמציא את הנרות הללו הוא גבר, שלא היה שותף לטיפולי פוריות או לחילופין לא ראה מימיו נרתיק... הוא מצידו הודיע, שהוא מסכים לחלוטין, אבל אני עדיין צריכה לקחת את הנרות!
זהו זה. אני צריכה לשוב על הבדיקות ביום חמישי, כדי לראות שהנרות של הסוסים עושים את עבודתם נאמנה ולהמתין עד ה-28 לחודש יוני, שזה יום ההולדת של אחי הקטן (כן, כן... גם זה סמלי... ברור). תחזיקו לי אצבעות ותחשבו חיובי ...
שבוע מצוין לכולכן, רווי בזקיקים בשלים, ברירית מעובה עם ביוץ תקין ומעברים פתוחים.
נכתב על ידי הלוחשת לשחלות, 15.6.2011
לסגירת החלון
פניה מהירה