אשמה
יום חמישי היום. היום אני אמורה לקבל את תוצאות הבטא. יש לי הרגשה טובה. השבועיים האחרונים עברו עלי באופן סביר יחסי פרט לעייפות קשה, שנבעה הן משילוב הנרות הוגינליים שלי (של הגמדים ושל הסוסים כאחד) והן משום העובדה שבמשך מספר ימים רצופים נרדמתי רק בחמש לפנות בוקר לכשעתיים בודדות. כמנהגי בקודש, חיפשתי את הסמליות שבעניין והחלטתי שזו הכנה מצוינת לשנים הראשונות של גידול התאומים, בדומה לטרום התמחות במשפטים ואם אעמוד בזה, אתחשל לקראת השעות הארוכות שאהיה ערה בלילה עם התאומים...
בלילה שבין רביעי לחמישי כמעט ולא עצמתי עין מההתרגשות לקראת הבדיקה. הנסיך כמנהגו בקודש הקודשים הבגדדיים שמר על חזות אופטימית רק מבפנים וכלפי חוץ עטה על עצמו מעטה של פסימיות נרגזת, שרק חצילים מטוגנים עם עמבה יכלו להוציא משפט אופטימי בקשר להריון הצפוי של החמודים.
יצאתי בחמישי בבוקר ברבע ל-07:00 בבוקר. התלבטתי ביני לבין הרירית והתאומים, אם לנסוע לקופת החולים בפתח תקוה או בכפר סבא כדי לעשות את בדיקת הדם.
בפעם הקודמת נסעתי לפתח תקוה שם האחיות, אשר מכירות אותי חיבקו ונישקו אותי ואת המבחנה, וזה לא בדיוק עזר... לכן, החלטתי לנסוע לכפר סבא ולנסות את מזלי באזור השרון. נכנסתי אל האחות החביבה, שדקרה אותי בעדינות מופתית, ואמרתי לתאומים ולאחות, שזה בטח סימן טוב, שהדקירה לא כאבה לי. האחות מסרה לי ברושור על ערב בנושא פוריות, ואני השבתי שאני מקווה שלא אזדקק לכך. תוך כדי השיחה שכחתי ללחוץ עם הפד על גבי הזרוע ותוך שניות כל היד מהמרפק ועד האצבעות נתמלאו בדם אדום בוהק. הייתה לי סחרחורות ומלמלתי בקול שקט: "הלך הסימן הטוב...". האחות הרגיעה ואמרה לי: "להיפך"! איך זה יכול להיות בדיוק "להיפך", אני לא ממש מבינה, אבל כשמישהו עם חלוק לבן עומד מולי, למדתי לשתוק ולהנהן. האחות ניקתה לי את היד, כדי שהנשים הבאות אחריי לא תבהלנה מהדם ואני הלכתי לדרכי כשאני מנסה לחשב את הדקות עד לקבלת תוצאות הבדיקה. העיקר, שיש לי תחושה טובה וכל הכוכבים בעדי...
לאחר שלחצתי על כפתור ה-refresh 279,000 פעמים כדי לקבל את התוצאות באינטרנט, קיבלתי רק 2 תוצאות מתוך ה-3. האסטרדיול שלי עמד על 6539 והפרוגסטרון על 22. התוצאות נראו באופן יחסי מעודדות, גם לפקידות של הרופא הפיריוני וגם למדקר. לחצתי עוד 78 פעמים על כפתור ה- refresh כדי לקבל את התוצאה המיוחלת של הבטא, ובסוף הופיעה על המסך התוצאה הנוראית, שעמדה על המספר 6. חשבתי, שאולי יש טעות ולמעשה מדובר ב-60, אבל התוצאה נותרה על כנה. 6. מייד שלחתי הודעה לאמי ולגיסתי, שאין הריון החודש ולא מתחשק לי לדבר, חיכיתי שהנסיך יצא מהפגישה ובישרתי לו את הבשורות בעיניים מנצנצות ללא דמעות.
אף אחד מאיתנו לא בכה, לא שבר את הכלים או יצא מהמשרד. היינו באמצע העבודה וההצגה חייבת להימשך. ספרתי את השעות, עד שאגיע הביתה ואוכל להתפרק, ולא שמתי לב שבדרך לשם אני מתפרקת לאט לאט. בערב הרופא הפריוני התקשר אלי ונשמע מאוכזב למדי. נראה לי, שאני הורסת את הסטטיסטיקה היפה אצלו... התחלתי את השיחה עמו, בכך שביקשתי שיאמר לי משהו יצירתי וחיובי, כי את השלילי והרגיל אני כבר מכירה בעל פה. הוא הציע לבצע הליך ערוגות. ללוחשת, שאינה בקיאה ברזי המושגים כמוני, אסביר ואומר כי לא מדובר בערוגות גינה לצורך שתילת שתילי סלק, אלא במעין גרידה אלגנטית, שבמסגרתה חורצים מעין ערוגות ברירית הרחם, בתקווה שהיא תשקם עצמה יפה יותר. הרופא הוסיף, שאם הרירית לא תשקם את עצמה כמו שצריך, הוא לא רואה פתרון אחר מלבד פונדקאות. גם אז לא בכיתי. התיאור הטוב ביותר הוא אפאתיות עם עיניים מנצנצות.
למעשה, במשך כל היום מרגע קבלת התוצאות עשיתי את מה שאני עושה תמיד – הסתגרתי בתוך עצמי ושתקתי.
אני כותבת את הדברים הללו ולא ממש מפנימה את המונחים. אני יודעת, שזה טיפשי, אבל אני כל הזמן נזכרת בכך שחשבתי שביום הזיכרון לא צריך לשאוב את הביציות או להפרות אותן. אני יודעת, שזה טיפשי. אני מנסה למצוא משהו לטפול עליו את האשמה, שכן במרבית שעות הערות שלי אני לא מפסיקה לחוש אשמה. אשמה, על כך שאני לא מצליחה להיכנס להריון, אשמה על כך שאני מעכבת את ההורות של הנסיך (מלבד ההורות שלי), אשמה על הצורך בטיפולי הפוריות, אשמה על התנהלות החיים שלנו כזוג בתחילת דרכנו, אשמה על התגובה שלי במהלך הטיפול ולטיפול, אשמה על כך שאני נותנת לטיפולי הפוריות לכלות את החלק הארי של חיי היומיום. אשמה!
בדרך הביתה, ממש מספר דקות לפני שהגענו סוף סוף הביתה, זה התחיל. התנגן ברקע השיר סליחה של אהוד מנור ואז מפל הדמעות החל לפרוץ. בתחילה דמעות שקטות ואט אט הדמעות החלו לקבל קול והגוש בגרון החל להציק והכאב בלב צבט והתגבר. הנסיך ניסה לאחוז בידי ולהרגיע אותי תוך נהיגה, אבל זה לא עזר... לא הצלחתי לומר מילה והרגשתי שכל הכוח אוזל ממני... אז הוא אמר, שאוציא את הכל, שאבכה. בכיתי בלי הכרה.
נכנסתי לחדר השינה, התכרבלתי עם 3 כריות ועם הקצה של שמיכת הפוך בשביל למחות את הדמעות ולנקות את אפי מהנזלת. הנסיך, שכבר מכיר אותי מספר שנים יודע, שבמצב הזה אני לא מגיבה לכלום. אני לא מדברת, אני לא מתנחמת, אני לא שומעת... לכן, הוא בחר בטכניקה טקטית אחרת. הנסיך התברך בתכונות חיוביות מקסימות רבות. אלא מאי, יכולת טכנית אינה נמנית בין התכונות המלכותיות הבגדדיות. חבר טוב שלי פעם אחר לי, שהגענו לאחרית הימים והמשיח כנראה ממש בפתח, אם הלוחשת שלכן צריכה להיות אמונה על ההיבט הטכני בבית ושאבי היקר בוודאי גאה בבתו הבכורה, שמגיל צעיר הייתה שוליה בכירה בצוות הטכני של המשפחה (מישהי מכן יודעת, מה הפירוש של לוסטיכלמה?)
בכל אופן, בין יבבה אחת לשנייה, שמעתי את צעדיו של הנסיך מדדים בשקט אל החדר הלוך וחזור במשך כ-20 דקות. לבסוף, הוא נכנס לחדר, כשבידו האחת טישו וביד השנייה שלט הטלויזיה. הוא אמר בדחילו ורחימו, כי הוא לא מתכוון להפריע לי בהתכנסות שלי עם עצמי והוא לא מתכוון להפריע באבל שבו אני שרויה, אבל הוא פשוט לא מצליח לראות את ערוץ הספורט. על מסך הטלויזיה הופיעה המילה ESC והוא לא יודע, איך מעבירים את הערוצים וכל פעם הטלויזיה נכבית לו ואוטוטו נגמר המשחק של אלוהים יודע מי נגד השני, ואם אני יכולה רק לסדר לו את הטלויזיה הוא יודה לי מאוד ולא יפריע לי עד מחר בבוקר, כי בכל זאת מחר בבוקר יום חדש וצריך להתחיל לחזור למסלול! הסתובבתי אל הנסיך עם פנים שרחוקות מלהיות מלבבות, עם אף אדום ודמעות מהולות בסמארק שקוף, כשאני מנסה שלא לחייך ולשמור עדיין על אותה הבעה מיוסרת וכאובה. זה לא הצליח. חייכתי, הוא עזר לי לקום וצעדנו יחדיו לסלון בצעדים מהירים (או למען הדיוק, הנסיך דהר לסלון עם השלט ומשך אותי אחריו וכל הזמן הצהיר שהוא לא יפריע לי, רק שאסדר לו את הטלויזיה...). סידרתי את הטלויזיה ונשארתי בסלון. הוא ראה את המשחק של אלוהים יודע מי נגד השני ולאחר מכן החלה העונה החדשה של התכנית רמזור. למי שלא ראתה, בפרק הראשון טלי, הנשואה הטרייה, נכנסה להריון והיא בשבוע החמישי. בדיוק באותו שבוע שאני הייתי אמורה להיות, אם רק הבטא שלי הייתה יוצאת חיובית.
יום שישי היום. הוסת הגיעה במלוא תפארתה. סוף השבוע, שאמור היה להיות מופלא, קוסמי וקסום, הפך להיות דכאוני, עצוב ושרבי. הודעתי למדקר על התכנית של הרופא הפיריוני והחלטתי לעודד את עצמי בצבע טרי במספרה. המדקר חזר אלי והבהרתי לו, שאני נמצאת במקום ציבורי, כך שהוא לא יכול לומר לי דברים שיגרמו לי לבכות עוד. המדקר הוא אופטימיסט בלתי נדלה, מהסוג המעצבן שרואה תמיד את חצי הכוס המלאה והיא תמיד מלאה בכל טוב. בניגוד מוחלט לרופא הפיריוני, המדקר סבור שמספר המילימטרים של הרירית הוא פשוט מספר ואין לייחס לו יותר מדי משמעות. נכון, המספר הוא לא אידאילי, הוא יכול היה להיות הרבה יותר טוב, אבל היו הריונות רבים ותקינים עם רירית של 4-5 מ"מ והוא לא מבין את ההתרגשות הרבה מהמספר הזה. חלק מהדברים, שהוא אמר בשיחה הזו, שמעתי. חלק היו עמומים מדיי בשביל לשמוע במצב הצבירה הנפשי, שהייתי שרויה בו באותה העת. לא אלאה אתכן בכל פרטי השיחה, אולם בסיכומו של דבר, המדקר חולק על ההפנייה לפונדקאות בשלב כל כך מוקדם.
היה לי את כל סוף השבוע לחשוב על הדברים. סוף שבוע, שבו נטלתי שוב את הדרכון המשפחתי ושמתי פעמיי עם הנסיך לבאר שבע לעלייה לתורה של האחיין של הנסיך. כמובן, שכל הדודות היו חייבות לנשק אותי ולחבק את הבטן שלי תוך מלמולים בעירקית של "בעזרת השם, בן זכר בשנה הבאה...". בערב כשחזרנו הביתה, הודעתי לנסיך שאני חושבת על תכנית פעולה. אני אדחה בחודש את הערוגות ושתילת השתילים, אנסה לנקות את עצמי מהורמונים, אמשיך בדיקור ואתחיל ביוגה (אלוהים יעזור לי), תוך מעקב של בדיקות דם וזקיקים אצל הרופא הפיריוני. הנסיך, שידע שזו בוודאי לא העת לחלוק על משהו שאני אומרת, שמח על עצם העובדה שחזרתי בכלל לדבר באופן שוטף, שאני לא בוכה ואפילו מחייכת ואמר שאני אתייעץ עם הרופא, אבל זה נראה לו רעיון מוצלח.
שיתפתי את הרופא הפיריוני ואת המדקר בתכנית, ולהפתעתי שניהם סברו שזה רעיון מוצלח. קיבלתי הנחיות למועדי בדיקות ומעת לעת קיבלתי מיילים מהעוזרת של הרופא הפיריוני (היא ביקשה, שלא אכנה אותה פקידה...) על סיפורי מורשת קרב של המטופלות האחרות ועל אחת במיוחד בעלת רירית של 3.5 מ"מ ושהרופא הפיריוני אמר לה שאין טעם שתטריח את בעלה להזרעה ושתלך לקיים יחסים. היום אם הרה עם תאומים
זהו זה. היום כבר יום שני. לא הספקתי להירשם עדיין למרכז היוגה, אז הערתי את הנסיך בבוקר ועשינו הליכה להמרצת הדם. השבוע אצלי הוא גדוש באירועים. מחר בערב הנסיך ואני במצדה בהופעת האופרה אאידה וביום חמישי בערב נסע לקיסריה לראות את ההופעה של שירי מימון ושמעון בוסקילה. אני מקווה, שהאירועים הללו ואירועים נוספים יסיחו את דעתי מאותה תחושת אשמה, שפוקדת אותי בדקות הספורות לפני שאני נרדמת.
תחזיקו לי אצבעות ותחשבו חיובי ...
נקודה חשובה לסיום: בכל התהליך הזה למדתי דבר אחד חשוב. חיוני ביותר ואף הכרחי, שכל אחת מכן שעוברת את התהליך הזה (בדומה לתהליכים אחרים, הכרוכים בקשיים נפשיים או רגשיים) תקיף את עצמה בצבא מצומצם של אנשים מקצועיים, אופטימיים, שניתן לסמוך עליהם, שיש לך כימייה איתם ומעת לעת לעשות שימוש במשענת, שהם מציעים לך.
שבוע מצוין לכולכן, רווי בזקיקים בשלים, ברירית מעובה עם ביוץ תקין ומעברים פתוחים.
נכתב על ידי הלוחשת לשחלות, 30.5.2011
לפרק הבא
לסגירת החלון
פניה מהירה