התאוששות
שלום לכל הלוחשות. שבוע מוזר עבר על כוחותינו בחזית השחלתית. בדיקות הדם לאורך כל השבוע יחד עם מעקבי הרירית והזקיקים הראו כאילו אני נמצאת באופן קבוע בימים הראשונים ואין שום התקדמות. הרירית הייתה דקיקה והגיעה באופן מקסימלי לעובי של 3 מ"מ בלבד, הזקיקים החליטו להתכרבל כנראה בתוך שמיכת הפליז של הסופ"ש הגשום שהיה וגם ההורמונים שלשם שינוי היו מסונכרנים עם מצב הרירית והזקיקים, והראו כי אני רק בתחילת הדרך. למה לא יכול להיות סינכרון כל כך טוב כשההורמונים גבוהים? כמה זמן אפשר להיות "רק בתחילת הדרך"? כמה פעמים אפשר לשמוע את הפקידה של הרופא הפיריוני או את המדקר אומרים: "לפעמים יש חודשים כאלו, מוזרים..."? אני לא מבינה, מה קורה עם הרירית, הזקיקים וההורמונים. נראה כאילו הם כל כך חוששים, שאתחיל שוב פעם עם הזריקות, שלא עשו עמם חסד, והם מתנהגים כאילו הם בטראומה. הם בטראומה?! אני בטראומה מכל ההליך הזה. איך הם מעזים להיות בטראומה?
השבוע, בביקור השבועי אצל המדקר, גם הוא נראה קצת חוסר אונים לאור המצב הזה. הוא העלה השערה מעניינית, שיכול להיות שגיליתי מעין רגישות לכל ההורמונים עוד בזמן שנטלתי גלולות, והיום אני משלמת את המחיר, שאלו גבו את חובם מהרירית. הוא ניסה הכל, מחטים בקודקוד הראש, מחטים בצד הפנימי של כף היד, ברגליים, בבטן ובגבות (חזרתי לשדר את רשת ב'), ובאופן עקרוני אני אמורה להמתין ולצפות לטוב. 2 דברים, שאף לא נמצאים בראש סדר העדיפות שלי, ולמעשה אם אהיה כנה, איני נוהגת לעשות אותם.
אחותי הקטנה מבקשת להיפגש עמי מזה זמן מה "לקשקש". אמרתי לה, שאני יודעת, על מה היא רוצה "לקשקש" ואני לא מעוניינת לדבר. הכל כתוב. ראיתי, שהאמירה הזו שלי לא התקבלה ברוח טובה, והחלטתי להיפגש איתה. אתן צריכות להבין משהו לגבי אחותי הקטנה. אני זוכרת כל פרט ופרט לגביה מהרגע שהיא נולדה. אני זוכרת, איך הגעתי בגיל 7 לבית החולים לבקר את אמי עם אלבום תמונות מהכיתה עם ציורים, שהילדים ציירו. התמונה הראשונה הייתה של פיל עם מדרגות. אני זוכרת את היום הראשון שהיא הגיעה הביתה ואת כל יתר הימים והשנים איתה. מה לא עשיתי איתה? שמרתי עליה מכל משמר, חיתלתי אותה, האכלתי אותה, עשיתי איתה שיעורים, לימדתי אותה לרקוד, טיפלתי בה, איפרתי אותה, התעללתי בשיער שלה עם כל סוגי הצמות האפשריות (אני הבכורה מתוך 4 אחים: בת – בן – בת בן), והשמועות אף אומרות, שהייתי מתעוררת בלילה, כדי לבדוק מה קורה איתה, כשהיא בכתה. היום היא אוטוטו בת 28, ועדיין היא "אחותי הקטנה". לכן, ש"אחותי הקטנה" העזה לנזוף בי, על כך שאיני משתפת כשהמצב הוא לא "איי איי איי" ושאני מתנתקת מאנשים, זה לא היה דבר של מה בכך, וזאת בלשון המעטה. לא אלאה אתכן בכל המפגש והנזיפה ההיסטורית, רק אסיים ואומר, שההדורים הוסדרו, והכל "בסיידר".
ביום חמישי שמתי פעמיי שוב לקופת החולים לעשות בדיקת דם ובדיקה של הרירית והזקיקים החמקניים. גם הפעם התוצאות היו איומות: בדיקות הראו, שאני לקראת ביוץ. אולם בדיקת האולטרא סאונד הראתה שיש רירית של 1-2 מ"מ ואין שום זקיקים. מה זה אומר?! אני מוסרת את הציונים למדקר ולרופא הפיריוני, ואף אחד לא נותן לי תשובה, שאני מצליחה להבין את המשמעות שלה. ההמתנה של השעות לקבלת תשובה של הרופא הפיריוני כמעט הביאה אותי לעשות מעשה דראסטי של תספורת נוספת, ובמיוחד שהפקידות של הרופא הפיריוני המשיכו לומר כל הזמן, שהן לא מבינות את הבדיקות הללו. בסופו של דבר נאמר לי (ב-21:00 בערב), שישנן 2 אפשרויות:
1. אני לקראת ביוץ – משמע, צילום הרירית והזקיקים שגוי.
2. אני לא אבייץ החודש – משמע, צילום הרירית והזקיקים תקין.
תאמרו לי אתן, איך אפשר להמשיך את הסופ"ש בצורה כזו? בכל מקרה, קיבלתי הוראות מהרופא הפיריוני לקיים יחסים בשישי-שבת, כי כפי הנראה - אם אבייץ - זה יקרה בשבת. הסברתי את הדברים לנסיך, והוא הגיב במילה אחת: "אחלה".
נתתי לכל אחד מאיתנו מנת אגוזי ברזיל והנסיך קיבל אף תוספת של מנת שקדים, וחיכינו בסבלנות ליום שישי בבוקר. אלא מאי, בשישי בבוקר נתפס לי הגב באופן קשה. תנסו אתן לקיים יחסים עם גב תפוס! נאדיה קומנצ'י – אני לא! האקרובטיקה, שניסיתי להדגים באותן דקות אומללות רק המחישה את הצורך הכרחי והדחוף לחזור לשיעורי הפילטאיס או להתחיל בשיעורי יוגה! - החלטנו להמתין לערב. מרחתי כמות נדיבה של משחת טראומיל על הגב, יצאתי להליכה ארוכה וריתקתי את בקבוק המים החמים לגב שלי במשך כל היום. הגב לאט לאט השתחרר, ובליל שישי כבר הכל היה בסדר.
בשבת אחר הצהריים התחלתי לסבול שוב מאותה רגישות/רגיזות בשלפוחית השתן ואף הרגשתי מעין טיפטוף קל או במילים מקצועיות יותר: דליפת שתן. זה מבחינתי שבר את קש הגמל. לא יכלתי לסבול יותר את המצב הזה, והדמעות פשוט זלגו מעצמן ללא הפסק. מאז שהתחלתי לקחת הורמונים, כל המערכת שלי יצאה מאיפוס. המערכת ההורמונאלית, המערכת הריגשית וכעת גם הצנרת. מאחר והבדיקות שתן והתרביות יצאו תקינות, הרופא אמר שמדובר במשהו ריגשי, והכל יעבור עם ההריון... נו, באמת. כשהייתי ילדה אמרו לי בזמן שהתלוננתי על איזושהי בעייה: "עד החתונה, זה יעבור". צר לי לאכזב אתכן, אבל גם לאחר החתונה, זה לא עבר...
הנסיך התקשה לעצור את פרץ הדמעות שלי ואת פרץ העצבות שלו. השבת אוטוטו מסתיימת וצריך להספיק עוד פעם אחת לקיים יחסים. למי יש חשק לעשות משהו במצב כזה? הנסיך מצידו רצה להפסיק את כל "טיפולי הפוריות" עד שהמערכת אצלי תירגע, ואני מצידי אמרתי, שבמלחמה – כמו במלחמה. אין שבויים, אין הפסקות אש. ממשיכים. המשכנו.
ביום ראשון בבוקר שוב שמתי פעמיי אל הרופא שלי, הפעם בקריית אונו, כדי לבדוק את הרירית והזקיקים. לוחשות יקרות, מי שטבע את הביטוי "שביזות יום א'" לא היה איתי בבדיקה. אפילו שלפוחית השתן הרגיזה לא הצליחה להוריד לי את החיוך מהפנים. התוצאות היו נפלאות: רירית של 5.3 מ"מ עם ריר +++ וזקיק של 16 מ"מ, וכפי הנראה הביוץ עדיין לפניי. איזה יופי להתחיל כך את היום! כמה טוב להתחיל כך את השבוע! הרופא הפיריוני אף הוא היה שמח עד הגג מהוצאות, ובנוסף, המדקר אמר לי, שאני לא צריכה לשתות את האבקה. אם הוא רק היה אומר, שאני יכולה לאכול שוב קצת מתוק, הייתי פוצחת בריקודי הורה...
ביום שלישי אני אמורה לחזור על הבדיקות ואם הכל יהיה בסדר, נעבור להזרעה. זהו זה בשלב זה. אחלו לי בהצלחה...
בברכת זקיקים גדולים, רירית עבה וביוץ תקין, שיהיה לכן שבוע מהנה ופורה. הישארו אופטימיות ואל תפסיקו ללחוש לשחלות (או לרירית) – זה עוזר.
נכתב על ידי הלוחשת לשחלות, 19.12.10
| תגובות | הוסף תגובה |
טופס הייעוץ של "בריאת" מזמין אותך לקבל הכוונה אישית מאחד ממטפלי המרפאה.
לטופס 3 שלבים פשוטים וקלים למילוי, בסופו תקבל\י מענה בטלפון, במייל או בפקס, על פי בחירתך.
לסגירת החלון
פניה מהירה