ונולדה הקיסרית הבגדדית הראשונה ויקרא שמה בישראל אלמה...
כתבתי את הגיליון המסכם מספר רב של פעמים. מחקתי, הוספתי, תיקנתי, ניסיתי שלא להיות צינית במידה מוגברת, כפי שאני נוטה לכך לעיתים קרובות, ניסיתי שלא להחמיר עם עצמי, כפי שנוח לי לעשות מעת לעת, אלא פשוט לגולל את ספור הכניסה להריון, ההיריון ועוד יותר את הלידה, שעברה על כוחותינו.
מאחר ומדובר ברשימות ארוכות ומכובדות, נתחיל תחילה בסקירה קצרה וממצה של הליך הכניסה להריון הנוכחי ועד לשבוע 36 לערך.
ראשית, לפני שאשכח וכנראה שאציין זאת בגיליון הנוכחי מספר רב של פעמים, אני רוצה להודות ל-2 אנשים יקרים לי. הראשון, לנסיך הבגדדי הפרטי שלה, אשר עמד בגבורה בכל ההליך, אשר בכה בסתר מחוץ לחדר הלידה, כשהוא סבור שאיני שומעת, שעמד לצידי בצמידות בכל הליך הלידה, אשר בדומה לנס פח השמן, נמשך כמעט 8 ימים במסגרת הליך זירוז קשה ואינטנסיבי שכשל ולאחריו 18 שעות בחדר לידה עד לניתוח החירום הקיסרי וכן בשבועיים ומחצה שלאחר מכן באשפוז בבית החולים, לאחר שהתפרים נפתחו, מציאות שהובילה לאשפוז ולניתוח נוסף. אדם נוסף, שאני רוצה להודות לו, שגם לו מגיע תואר מלכותי כלשהוא, הוא לא אחר מאשר המדקר הנדיר, אביב מסינגר, שליווה אותי באופן הדוק ותמך, הן במהלך ההיריון המאתגר והמורכב, הן במהלך שבוע השדאות של סיירת הזירוז בבית החולים "שיבא" והן במשך כמה שעות טובות בחדר הלידה עצמו עד להעברתי לניתוח, כשהוא מעביר לנסיך שיעור מזורז בלחיצות, והכל על מנת לשכנע את הקיסרית להוריד את ראשה לעבר תעלת הלידה.
עם כל הציניות הטבועה בי, במהלך כל חבלי הלידה בהריון ועד ללידה ממש, התמזל מזלי להיות מוקפת בשני שומרים אלו, אשר ניסו בכל מאוד לשמור על שפיותי ובריאותי, ועל כך לעולם אכיר להם תודה.
ובכן, אתן בוודאי תוהות, הכיצד הגעתי עד הלום, צופה כעת בקיסרית הבכורה שלי, אשר מחייכת ללא הרף למשמע קולי. לאחר ההפלה, המשכתי לעבור טיפולים נוספים, שהיו לי קשים עוד יותר מבעבר, ולמרות זאת לא אמרתי נואש. כמנהגי בקודש, המשכתי לעבות את הנתק בין גופי לנפשי, ולמרות שסברתי שהנפש תעמוד בעוד ועוד טיפולים, הגוף אמר את דברו. הטיפול האחרון היה קשה במיוחד. התחלתי לסבול מצרבות קשות, כאבים באיזור הכבד והקיבה הסינית וירידה דראסטית במשקל. הוספתי לרשימת הרופאים המכובדת, שטופלתי עד כה, גם גסטרואונטרולוג, אשר החליט לבצע גסטרוסקופיה נוספת, שהדגימה דלקת ברירית הקיבה. הוא רמז לי בעדינות, שאין לו כל ספק שזוהי אחת מתופעות הלוואי של ההורמונים, אשר הפגיזו את גופי ורצוי שאעשה הפסקה. כמובן, שדבריו נפלו על אוזניים ערלות. שהלוחשת תעשה הפסקה? מיוזמתה? שומו שמיים! אלא מאי, הטיפול האחרון גרם לתופעה נוספת והיא אי תפקוד שחלתי, כך שהפסקתי לייצר ביציות.
הבגידה האחרונה של הגוף או יותר נכון של השחלות הייתה עצומה. הרי לחשתי להן במשך כמעט 3 שנים תמימות, עודדתי אותן בעתות של שבר ומצוקה מדי יום ביומו. מי נתן להן את הזכות בכלל להתייאש? כעת, בנוסף על אותה מילה ארורה, שלא העזתי להעלות על דל שפתיי, אותה אחת שמתחילה באות פ"א (פונדקאות, למי שפספסה את הפרקים הקודמים), עלו לשטח 2 מילים נוספות: תרומת ביצית. מבחינתי השמיים נפלו באותה עת. ישבתי אצל הרופא הפיריוני, שניסה להסביר לי, מה ארע לאחר הטיפול האחרון ולא הצלחתי לקלוט שום מילה אחרת פרט תרומת ביצית. שוב הסתגרתי בתוככי עצמי ולא נתתי לאף לא אחד להתקרב, התרחקתי מהנסיך ולא יכולתי לסבול את התנהגותו המלכותית. שוב ראיתי לנגד עיניי בכל מקום את כל הנשים ההריוניות, שוב נתקלתי בכל הסיפורים על אלו, שניסו במשך שנים ו"פתאום" נכנסו להריון, שוב כאבתי את האובדן הפוטנציאלי, וגם כאשר נדמה היה לי שלא נותרו בי עוד דמעות להתאבל, הפתעתי את עצמי.
כל אותה העת המשכתי בטיפולים אצל המדקר, אשר ניסה להסביר לי בעדינות ואמפטיות השמורה רק לו, כי אני חייבת לעשות הפסקה ולתת לגוף ולנפש מנוח, זמן להתאושש ולהחלים. לאחר היוועצות עם הנסיך, שקפץ על ההזדמנות שהמדקר הציע ברוב אדיבותו וניצל את העובדה כי דעתו של המדקר קיבלה מקום של כבוד בין הבודדים שסמכתי עליהם אותה עת, הודיע לי בקול סמכותי וכלל לא מלכותי, כי "אנחנו" לוקחים הפסקה. הוקסמתי מהקונספט שיש בכלל "אנחנו" בכל ההליך הזה, ובמיוחד כאשר צריך לעשות הפסקה, וכאילו שלא הרגשתי די בודדה באותה תקופה, דווקא הכרזתו הבלתי מעוררת של הנסיך, כי "אנחנו" פתאום קיימים, גרמה לי להתכנס עוד יותר. בסופו של דבר, השתכנעתי. אם נדייק, לא הייתה לי כל כך ברירה, שכן הייתי חייבת לבצע הפסקה על מנת לתת לשחלות הבוגדניות את זמן הפציעות שלהן. אלא מאי, המדקר והנסיך לחצו ולא הסתפקו בכך ודרשו שלא אבצע כלל בדיקות דם, אין יותר מעקב אחר הזקיקים הסוררים, רק אני, הגוף והנפש. בדיוק מה שאני אוהבת... לאחר מו"מ עיקש בין הצדדים במסגרתו ה"אנחנו" דרש חופשה של 4 חודשים, הלוחשת השיגה פשרה של חודשיים.
כצפוי, בחודש השני כבר הרגשתי טוב יותר. הצהרתי קבל עם, נסיך ומדקר, שסלחתי לשחלות הבוגדניות, הן סלחו לי על השנים האחרונות בהן פיטמתי אותן ללא הרף בהורמונים, וכעת משהושג שלום עולמי, אני מוכנה לשוב לסבב נוסף. המדקר לא אמר נואש ובמסגרת ניסיונו ללמדני חוכמה, הביא עמו את "כוח עופי" לצורך הרגעה ולמידה מחדש של נשימות, שכן כפי הנראה מרוב לחישות, הלוחשת שכחה כיצד לנשום כראוי. המדקר הציע, כי "כוח עופי" יתלווה אלי למסע של דמיון מודרך ומדיטציה. למי שקראה את הפרקים הקודמים, בוודאי זוכרת, שהשילוש הקודש של רוגע, מדיטציה ושות' אינם משתלבים באורח החיים של הלוחשת, וזאת בלשון המעטה. רק נהימות ה"אום" ברקע יכולות להוציא אותה משלוותה הלא קיימת. לפיכך, המדקר לא בחל בכל אמצעי והביא את רעייתו שתחייה, עופי, על מנת שזו תסייע ללוחשת להירגע ולנשום כראוי באמצעות דמיון מודרך ומדיטציה. המשפט של המדקר, כי "הלוחשת טרם ניסתה את הכול ורק אחרי שתנסה הכול, תוכל לומר שגם זה לא עזר" היווה אתגר, אשר הכניע אותי והביא אותי לנסות גם את השטות הזו של "להירגע ולנשום". הייתי רוצה מאוד להמשיך ולהיות צינית בעניין זה ולו לשם הגיליון הנוכחי. יחד עם זאת, עופי התגלתה כנכס אמיתי וכן, חף מכל ציניות וזלזול שהצליחה לעשות את הבלתי יאומן אצל הלוחשת והוא להפחית את כמות ההלקאה העצמית, הכעס, הציניות, ולו לאותה שעה שבועית בה נפגשנו, הדלקנו נר לכבוד המשאלה השבועית וניסינו לנשום את החיים.
לאחר שניסיתי ללמוד מחדש לנשום ולהירגע, מיהרתי להבהיר לכוחות האו"ם בראשות המדקר והנסיך, כי השחלות ואנוכי מוכנות לחזור לרולטת ההורמונים. הנסיך הפציר בי, שאמתין עוד חודש או חודשיים או שלושה. מסיבה לא ברורה הנסיך סבר, כי אם אמשיך את ההפסקה מהטיפולים, אפסיק לחשוב על הטיפולים, על ההריון ועל מה שאין לי. אני זוכרת שתהיתי ביני לבין עצמי, עד כמה אנחנו יכולים להיות קרובים ומאידך רחוקים כל כך האחד מהשני עד כדי זרים האחד לרעהו. בסיכומו של דבר, הסכמתי לעבור חודש נוסף ללא הקזת דם ופוטו פראג' של הזקיקים, כאשר מנגד המשכתי בעקביות את הטיפולים אצל המדקר. ביום ראשון של אחד השבועות הגעתי אליו, כשאני מצביעה על כאב באיזור השחלות. המדקר ערך את הבדיקה הסינית, מילמל כמה קישקושים בקודים, שרק הוא והעם הסיני מבינים והכריז בשמחה "את מבייצת". הוא לא הסתפק בהכרזה הזו, אלא הורה לי לבצע "שיעורי בית" עם הנסיך במשך כל השבוע, ואכן כתלמידים טובים ביצענו "שיעורי בית" במשך כל השבוע. כשהוסת בוששה לבוא, שמתי פעמיי אל קופת החולים בכפר סבא (לא לקחתי צ'אנס עם קופת החולים בפתח תקוה), בדקתי מספר פעמים, שאין שום חתול שחור, שעובר בסביבתי ועשיתי את בדיקת הדם המיוחלת. כפי שאתן בוודאי מנחשות נכונה, התוצאה של בדיקת הבטא הייתה חיובית והראתה הריון.
הייתי בהלם! לא ציפיתי. קיוויתי, אבל לא הצלחתי ממש להביא את עצמי לאותה נקודה, שממש ראיתי את התוצאה החיובית הזו. אני, אותה אחת, שהומלץ לה לפנות להליך של פונדקאות לפני כמה שנים, אותה אחת שכבר ערכה בירורים לגבי תרומת ביצית, אותה אחת שהייתה עסוקה בהלקאה עצמית, כעת בה ר י ו ן, והנקודה הסמלית מבחינתי, כי הרי חייב להיות משהו סמלי בכל הגיהנום הזה, הוא שביום הולדתי ה-36 כבר הייתי בהריון. פשוט עוד לא ידעתי את זה.
אני זוכרת, שחששתי לומר את המילה הזו. העדפתי להשתמש במונח רפואי מקצועי, כגון בטא חיובית. כאשר ראיתי את התוצאה, הוצאתי את הנסיך ממשרדו באמצע פגישה. נסו לדמיין את פניו של הנסיך, כאשר אמרתי לו שהבטא חיובית והוא לא ממש ידע והבין, מה לעשות עם האינפורמציה הזו... כאשר הבהרתי לו, שיש הריון, הוא חיבק אותי חיבוק עז, תוך שהוא נזהר שלא למחוץ את הבטן של הבטא החיובית, נישק אותי ושאל האם הודעתי כבר למדקר, שהוא הופך להיות סנדק. הודענו מיידית למדקר, ששמח וצהל למשמע דברי הנסיך. אני לא דיברתי יותר מדי. המדקר הבין ומייד אמר, שאנו לא מברכים על המוגמר עדיין. הדרך היא ארוכה ורבה, אולם ההתחלה היא ללא כל ספק מבטיחה וגדושה באופטימיות מתפרצת. התקשרתי גם לפקידה של הרופא הפריוני ואמרתי לה את תוצאות הבטא. צהלות השמחה היו עזות ומלאות בפליאה גם יחד. עם כדי כך הייתה טבועה הפליאה, שהלוחשת שלכן קיבלה כינוי נוסף לכל תקופת ההריון והוא "זאתי, שנכסה להריון מסקס". להורים ולחברים לא סיפרנו עדיין. החשש מאותה עין רעה, שבחרה לדבוק בי בהריון הקודם ובשנים האחרונות, היה ממשי ולא דעך כלל. נהפוך הוא. הוא רק התגבר. בסופו של דבר, קצת לפני השבוע השישי בחרנו לספר להוריי. ישבנו במטבח באחר הצהריים של אחד מימי השישי, עלעלנו בעיתוני השבת, קשקשנו על הא ועל דא ואז זרקתי לפתע את הפצצה. אמרתי לראשונה בקול רם: "טוב, אז יש הריון". הפצצה הייתה כל כך חזקה, עד אשר אף אחד מהוריי לא הגיב. לאחר כמה דקות, אבי שייבדל לחיים ארוכים, הרים ראשו מהעיתון, הוריד את משקפיו, שיפשף את עיניו הכחולות ושאל: "איזה רעיון"? אמרתי לו: "לא אמרתי רעיון, אמרתי..." אמי היקרה, שבדרך כלל אינה מצויידת בשמיעה המדוייקת, אבל בחושים מחודדים מאוד ביותר, זינקה ושאלה: "אמרת הריון"? הנסיך אני חייכנו והשבנו "כן. אנחנו בהריון" (שוב, אנחנו...) מאותו רגע, אבי נכנס בעל כורחו לתקופה של לחץ וחשש וסירב בכל תוקף להתלהב בגלוי מההריון ולא שוחח על כך עם אף אחד פרט לאמי, וזאת עד שראה את הקיסרית מונחת בידיו האמיצות של הנסיך. חברתי הטובה, אשר מכניסה אותי לכיס הקטן מבחינת רמת ההיפוכונדריות ורמת הידע הרפואי, ספרה את הימים מאז הוסת האחרונה, ניחשה לבדה את קיומו של ההריון וללא יותר מדי מילים לקחה אותי לסופר הקרוב וקנתה איתי חבילה שלמה של שום ואמרה לי: "יהיה בסדר, אבל רק ליתר בטחון". מאותו הרגע שמרה עלי מכל משמר, פענחה איתי את הבדיקות הרפואיות והייתה שותפה מלאה לכל החששות, הדאגות ולרגעים הקטנים של השמחה והאושר, שהבליחו מדי פעם להציף אותי.
ההיריון היה מורכב ומאתגר. עופי היטיבה לנסח זאת, שבמהלך ההיריון אנחנו חיות מבדיקה לבדיקה, או במקרה של הלוחשת שלכן מבדיקה לבדיקה לבדיקה ואפילו עוד בדיקה. 40 שבועות של בדיקות, חששות, לבטים, דאגות, כאשר במקום קטנטן הסתתרה לה אותה תחושת שמחה ואופוריה מעצם ההיריון, מעצם ההצלחה להרות ומהעובדה כי אוטוטו תצטרף לכוחותינו יורשת עצר. כבר אז ידעתי, שמדובר ביורשת ולא ביורש. כבר אז הרגשתי את הקיסרית הסומואית הבגדדית שלי, את הקציצה האינטילגנטית שלי, את הקובבה המובחרת בין כל הקובבות, כפי שיסופר עליה רבות בהמשך. כמעט ולא נתתי מקום לאושר ולשמחה לאורך ההיריון. החשש, הספק, ההדחקה והדאגה מילאו מקום של כבוד בתקופה הזו, כך שלא נותר מקום לשום דבר אחר. בתחילה רק רציתי לעבור את שבוע 11, אותו שבוע ארור בו לא נצפה דופק. לאחר מכן, רציתי רק לעבור את הבדיקה של השקיפות העורפית ולאחר מכן רק את דיקור מי השפיר וכן הלאה וכן הלאה וכל הזמן אני מבטיחה, שאחרי הבדיקה הזו והזו, אני אירגע ואיהנה מהתקופה הזו... כן, ממש. מאחר וגילו אצלי נוגדנים למחלות אוטואימוניות, ההיריון מלכתחילה הוגדר כהריון בסיכון. המשכתי להיות מטופלת במרפאה של ד"ר בר חוה, אשר הפנה אותי אל רופאת ההיריון בסיכון אצלו, ד"ר רקפת יואלי אולמן, שהתגלתה כפרח אמיתי. מדובר באחת הרופאות האנושיות, הרגועות והמקצועיות שהכרתי, והכרתי הרבה. פרח הסיכון ליווה אותי מן ההתחלה ועד ליום שחרורי מבית החולים, חודש לאחר לידת הקיסרית. בנוסף, הייתי מטופלת אצל ריאומטולוגית לא פחות מופלאה, ד"ר רחל פאוזנר, כאשר פרט להיותה אסמטית והעובדה שהיא משתעלת באופן קשה ולא מדבק, מדובר באחת הרופאות המצוינות והמסורות שיש. ובכן, פרח הסיכון והאסמטית חברו להן יחדיו והודיעו לי, שלנוכח הופעת הנוגדנים, יש הכרח לבדוק שלא תיהיה פגיעה במערכת ההולכה החשמלית של ליבה של הקיסרית. לפיכך, הופניתי לבית החולים "שניידר" להקשיב לדופק הקובבה המלכותית במסגרת בדיקת אקו לב עובר החל משבוע 18 ועד ללידה, אחת לשבוע. בנוסף, לכבוד ראש השנה קיבלתי מתנה נוספת, ולא מדובר בערכת סכינים חדשה ומהודרת, אלא בערכת גלקומטר. מסתבר שלאחר בדיקת העמסת הסוכר, התגלתה לה לפתע סכרת הריון. קיבלתי את הערכה בצירוף הוראות תזונה נטולת סוכר וטעם, נפרדתי לשלום מהמגנום היומי שלי וכן הצטיידתי ב-2 מדי לחץ דם ודופק. אחד לבית ואחד למשרד. כך העברתי בכיף את שבועות ההיריון. הכיף היה עצום עד כדי כך, שעובדי המשרד אף הם עברו בדיקת לחץ דם ודופק בשעת הצהריים. אם אתן חושבות, שבכך הסתפקתי, אתן טועות. בטרימסטר השני, רמת טסיות הדם החלה לרדת, כאשר מבחינתי ההשלכה החשובה הינה זריקת האפידורל, כאשר החשש הוא מדימום בעמוד השדרה. המדיניות בבית החולים "שיבא" בו התכוונתי ללדת היא שלא לתת אפידורל, כאשר ערך הטסיות הינו מתחת ל-100. הערכים אצלי כבר נעו בין 88 ל-112, תלוי ביום, בשעה ובחתול השחור שראיתי ביום הבדיקה. נאלצתי לבצע ספירת דם אחת לשבוע כדי לקבל תמונת מציאות עקבית וכן בדיקה של תפקודי כבד וכליה אחת לשבועיים בנוסף לבדיקת חלבון בשתן ובדיקת לחץ דם. ביקרתי בתדירות של אחת לחודשיים אצל האסמטית ובשלבים המתקדמים בתכיפות מוגברת יותר, אצל פרח הסיכון בממוצע של אחת לחודש לערך וכן אצל המדקר אחת לשבוע. על הבדיקות של שקיפות עורפית, כאשר הרופא הפיריוני התערב עם הנסיך, כי אם מדובר ביורש עצר ולא ביורשת, הוא יממן לו את הלימודים הגבוהים ועל בדיקת מי השפיר בה הנסיך נדרש "לדבר חלש" בזמן שהרופא הפיריוני מחפש מקום להחדיר את המחט ועל בדיקות הסקירות בהן הנסיך התעקש לבדוק את המיניסקוס של הקיסרית, ארחיב בגיליון אחר.
ובכן, לוחשות יקרות, זהו זה לעת עתה. בפעם הבאה אמשיך לגולל את קורותיה של הלוחשת בבדיקות המרכזיות והשבועות 36 עד 40 עד הלידה, הניתוחים, האשפוז הארוך והמתיש ועל הקציצה המתוקה או כפי שאמי היקרה מכנה אותה "קסיסו'לה", זו שהפכה לבוגרת התינוקייה והנהיגה בגבורה את מרד התינוקות, זו ששמרה על בריאותי הנפשית במהלך האשפוז, שכן אלמלא הייתה נשארת צמודה אלי, הייתי מועברת למחלקה הפסיכיאטרית... זו שכל הייסורים וההמתנה לה השתלמו.
בנימה אופטימית ומשמחת זו, ברצוני לסיים באחת הברכות היפות ביותר שקיבלתי מהנסיך, בעלי היקר, אשר גם היום מביאה אותי לידי דמעות:
"אשתי היקרה, למרות כל השנים והטיפולים, את ניצחת. כל מאמר, רופא וסטטיסטיקה אפשרית לא עמדו בהריון ולידה זו. החלום להביא נסיכה לעולם היה קסום למרות הביצוע המפרך, הכואב והקשה. תסתכלי קדימה, תביטי בנסיכה וכל זיכרון יהפוך למתוק ויחזק אותך. היום אפשר לקרוא לך אמא, וזאת בזכות נחישות בלתי נדלית. "ההבדל בין האפשרי לבלתי אפשרי הוא נחישות האדם שבך". עם כוח רצון כשלך, נגיע לכל דבר יחד. באהבה, אבא..."
אני מאחלת לכלכן שבוע מצוין, שבוע של זקיקים בשלים, ביוץ תקין, המתנה קלה ובעיקר שבוע רווי באמונה ותקווה, כי אם הלוחשת שלכן הצליחה להרות, לשמור על ההיריון וללדת קיסרית מופלאה, יפייפיה ואינטילגנטית למדיי, השמיים הן הגבול.
באהבה רבה,
הלוחשת לשחלות.
נכתב על ידי הלוחשת לשחלות 24.4.2013
לסגירת החלון
פניה מהירה