על זאבים, בקעים ושטויות נוספות
כה יעזור לי אלוהים, אבל אם עוד מישהי תאמר לי רק אחד מהמשפטים הבאים: "כל עכבה לטובה", "פשוט תצאו לחופש והכל יסתדר", "אחרי הפלה תמיד קל יותר להיכנס להריון", "את פשוט צריכה להירגע" – בהן צדק, אני אדבר עם מישהו, שידבר עם מישהו אחר, שיהרוג את אותו מישהי שתאמר לי אחד מהמשפטים הללו.
לאחר כשבוע וחצי הדימום כמעט ובא אל סיומו. במהלך התקופה הזו נאלצתי לספוג ניחומים שונים ומשונים, שאני בטוחה שהכוונה של אומריהם הייתה טובה. היו כאלו חכמים, שמכירים אותי היטב ויודעים מה טוב בשבילם והמתינו עם שיחות ה"איך את מרגישה". היו כאלו, שלא. הכל נרשם ולמזלי מדובר במחברת עבת כרס...
אפשר לעשות פרודיה משעשעת במיוחד אודות הניסיונות של האנשים לנחם ולהביע אמפטיה. ישנן, למשל, נשים שלמעט השאלה הראשונה של "איך את מרגישה", פוצחות ישר בנאום היסטורי והיסטרי אודות חווית ההפלה הפרטית שלהן – כאילו שזה מעניין את השחלה השמאלית שלי..., ישנן כאלו, שמודיעות לי באופן חד משמעי ובצעקות רמות, כי אסור לי לוותר או להרים ידיים או להתייאש – מי אמר שויתרתי/הרמתי ידיים או התייאשתי?! וישנן נשים כמו העוזרת בית החביבה שלי מכפר קאסם, שצעקה עלי בעצבים: "אמרתי לך לא להרים ידיים למעלה או להתכופף. אני ראיתי אותך מרימה ידיים לארון למעלה, ואמרתי לך שלא להרים ידיים. אני אמרתי לך. גם אני עברתי הפלה. תסמכי על עזיזה. עזיזה יודעת מה היא אומרת. נו, לא נורא. פעם הבאה, אינשאללה, זה יצליח ולא תרימי ידיים"! נו, מזל שהיא עומדת ללמד אותי להכין מקלובה. אחרת, הייתי אומרת לה בדיוק, מה אני חושבת על כל הצעקות הללו.
הדימום הסתיים, כך שקבעתי תור לטכנאית של הרופא הפיריוני לצילום אולטרא סאונד. בערך באותו הזמן, כ-20 דקות לאחר שקבעתי את התור, אחת הפקידות של הרופא הפיריוני התקשרה אלי ותיזכרה אותי בשמחה ובששון לגבי התור שיש לי למחרת לסקירת המערכות... "תיזכרתי" אותה בחזרה לגבי ההפלה!
הגעתי אל הטכנאית של הרופא הפיריוני לצילום אולטרסאונד על מנת לוודא, שהצלחתי לרוקן את כל הרחם במלואו ללא שאריות למיניהן. זו קידמה אותי בסבר פנים חמות וחיבוק אוהב. היא הודיעה לי בשמחה, שהרחם כמעט ומרוקן. יש עוד קצת שאריות סביב הרחם, אבל זה יתרוקן מעצמו תוך מס' ימים והעיקר – אני לא זקוקה למנה נוספת של ציטוטייק או לגרידה. היא ציינה, שהרירית עומדת כעת על 6.5 מ"מ. "6.5 מ"מ?!" שאלתי בתדהמה – "זו הרירית העבה ביותר, שהייתה לי אי פעם. הלוואי והיא תישאר בעובי הזה". קיבלתי הוראות מהרופא הפיריוני לבצע בדיקות דם לאחר שבוע כדי לראות את הרמה ההורמונאלית ובהתאמה לבצע בדיקת זקיקים. זהו זה. מתחילים מחדש את הכל. רק ליתר בטחון שאלתי אותו לגבי בדיקה של קרישיות דם, למרות שאני יודעת שמבצעים את הבדיקה הזו לאחר הפלה שנייה או שלישית. הוא מצידו, שמח על היוזמה והפנה אותי לסדרת בדיקות, שחלק מהן מבצעים בקופת החולים וחלק בבית החולים. איזה כיף לנו! עוד בדיקות. אני בטוחה, שבסופו של דבר יימצא האשם להפלה. הרי לא ייתכן, שאבצע כל כך הרבה בדיקות דם ואף אחת מהמחלות לא תקבל על עצמה אחריות לפיגוע הטראומתי, שבוצע בעוברית המחוננת!
החלטתי לנצל את חלון ההזדמנויות שניתן לי ע"י הטבע ובחסות ההפלה כדי לבדוק את השלפוחית הרגיזה. הגעתי לאורולוג, גוללתי בפניו את כל ההיסטוריה ובמקום לתת לי תשובה כלשהי, פתרון כלשהו, הוא אמר שהוא לא יבצע בדיקות פולשניות כעת, מאחר והמטרה הינה להיכנס להריון. לכן, הוא מאבחן את השלפוחית כרגיזה וכמשהו שצריך להמשיך לחיות איתו - הצחקת אותי!!! לא בבית ספרי, לא בגופי ולא בנשמתי! ביקשתי, שיברך את השלפוחית, הא בירך אותה ואני יצאתי וחיפשתי אורולוגית, שמתמחה בשלפוחית רגיזה. התיאוריה שלי, היא שמאחר ועסקינן באשה, היא תבין לליבי ובאופן וודאי תמצא פתרון. אני בסה"כ צריכה להמתין כשבועיים, עד שיהיה תור פנוי, ואז הכל יבוא על מקומו. בנוסף, הבקע הסרעפתי הקטן הגולש שלי החל להשמיע קולו. הוא הרגיש מוזנח, שאני משקיעה את מירב זמני בשלפוחית או בחיי, והוא החליט להרים את ראשו המכוער ולהפריע לי יותר ויותר. התקשרתי לגסטרואונטרולוגית שלי, זו שאמרה שהיא לא תוכל לבצע בדיקות בזמן הטרימסטר הראשון והודעתי לפקידה שלי, שיש עכשיו חלון הזדמנויות נהדר.
בצעתי את בדיקות הדם של הקרישיות בקופת החולים ופניתי לבית חולים "מאיר" לפגישה עם ההמטולוגית. מדובר ברופאה צעירה וחביבה, שגילתה אמפטיה רבה למצבי. היא מייד אמרה לי, שהיא תשתף פעולה עמי ותשלח אותי לכל בדיקות הדם האפשריות הרלבנטיות (מדוע לא לכל בדיקות הדם ללא כל הסתייגות?!) מאחר והיא מבינה את הרצון שלי לתור אחר אשם כלשהו. יחד עם זאת, היא הסבירה לי בעדינות, שככלל הדעות חלוקות בין הגניקולוגים להמטולוגיים במיוחד בנושא של קרישיות הדם, והיא ממש לא בטוחה, שהעניין קשור וגם אם הרופא הפיריוני יחשוב שיש קשר, היא עדיין לא בטוחה שיש קשר. הנהנתי בחינניות ואמרתי בליבי, שאוטוטו אגלה את התשובה או ליתר דיוק את הפקטור, שהרג לי את העוברית. רק שלא תתחרט ולא תשלח אותי לבדיקות הנחוצות.
בינתיים, הגיעו חלק מהתשובות של בדיקות הדם בקופת החולים. כהרגלי בקודש, הן יצאו טיפה'לה מוזרות, עם מעין סתירה פנימית בתוכן ורמיזה קלה למחלת הזאבת. נו, זה בדיוק מה שהיה חסר לנו בתפריט היומי: זאבת. אני, שחוששת באופן כללי מכלבים חוץ מהגולדן שלי והסאן ברנרנד של ההורים, ממש צריכה את הזאבת הזו! ישר עולה בי סיטואציה של שעירות יתר, יללות בלילה ונביחות בבוקר, חלומות על ביקורים בספארי ... הרופא הפיריוני ראה את הבדיקות ושלח אותי באופן מיידי לייעוץ של ראומוטולוג (אצלו עוד לא הייתי אף פעם) לצורך המשך טיפולי הפוריות.
סיפרתי לנסיך מבגדד אודות החדשות "הטובות" של הצטרפות אופציונאלית של הזאבים למשפחתנו. הוא מצידו צחק בצחוק בלתי מתקבל על הדעת בקולניות שלו, הביט בי ולפני שהוציא את האות הראשונה של המילה הראשונה, אמרתי לו: "אל תדבר. פשוט אל תדבר"! הוא החזיק את ידי ואמר לי: "יהיה בסדר, חמודה". הזכרתי לו, שהוא אמר לי את המשפט הזה לראשונה תחת החופה ועד עכשיו המציאות לא בדיוק עלתה בקנה אחד עם ההבטחה שלו, ואני במקומו לא הייתי מבטיחה דברים נוספים לאשה במצבי...
חככתי בדעתי לא מעט, האם לקרוא על כך באינטרנט או לא. בסופו של דבר, קראתי "רק קצת" ולא ממש הבנתי. גם אל הראומטולגית נקבעה לי פגישה בעוד מס' ימים ואני מקווה שאולי הפתרון לאשם יהיה אצלה, אם הוא לא ימצא אצל ההמטולוגית, שבינתיים נמצאת במצב רוח אופטימי מדי. סיפרתי גם למדקר אודות הבדיקה. המדקר לא התרשם יותר מדי מהבדיקות, ועל אף הסתירה הפנימית, הוא מבקש שאם כבר אני מבצעת בדיקות, שאקבל תוצאות מרשימות יותר. יחד עם זאת, ציין שהעניין מצריך בדיקה, שכן כפי הנראה מסתמנת תמונה של חולשה חיסונית כזו או אחרת. קבעתי תור לטיפול קסום במחטים, הוא ביקש שאזכור להביא איתי את הזנב... ואני מצידי הזכרתי לו את הקארמה שחוזרת בגלגול הבא. במקומו הייתי בוררת מילים קצת יותר בזהירות.
ביום ראשון הלכתי לבצע את בדיקות הדם של ההורמונים כדי להתחיל מחדש את הסיבוב הבא של הטיפול. כשהאחות התחילה לחפש את הוריד, התחלתי לבכות. חשבתי בליבי, שאני פשוט לא מאמינה, שאני מתחילה שוב פעם עם כל בדיקות הדם הללו, עם צילומי האולטרא סאונד, עם הנסיעות חזור ושוב מקופת החולים אל הרופא הפיריוני אל הסופר פארם... האחות לקחה את המחט ודקרה אותי. הדמעות פשוט זלגו. ניסיתי לשלוט בהן, אבל הן היו סוררות מדי. היא שאלה אותי, אם כואב לי, ואני השבתי בכנות מטופשת, שכואב לי בלב...
כאילו שלא די בכל הזאבים החדשים, שנכנסו למשפחה שלי, תוצאות בדיקות הדם ההורמונאליות התקבלו ומתברר שהלוחשת שלכן בייצה! "בייצתי"?! שאלתי בתמיהה רבה את העוזרת הפרלמנטארית של הרופא הפיריוני? "איך בדיוק בייצתי, אם לפני כמה ימים היה עוד דם ברחם ולא היה כלום?! היא השיבה בעדינות: "את פשוט בייצת. בדיקות הדם לא משקרות, אבל זה דבר טוב. זה מראה, שהגוף חוזר למסלול. עוד כמה ימים תקבלי וסת ואז ביום השלישי תבצעי בדיקות דם ונתחיל את הסיבוב הבא. בינתיים, תתחילי לקחת את כל הויטמינים/תוספי מזון/אספירין ואל תשכחי לאכול סלק". איחלתי לה איחולים לבביים של טיפולי פריון ארוכים ומורכבים, התחבקנו ויצאתי.
אז מה היה לנו עד עכשיו? אורולוגית לשלפוחית, המטולוגית לקרישיות, ריאומטולוגית לזאבת, גסטרולוגית לבקע הסרעפתי ואחד אלוהינו. את כולן אני מתכוונת לפגוש בשבוע וחצי הקרוב, וגם אם זה יהרוג אותי, אני אקבל ממישהי מהן תשובה, שתספק אותי (בכפוף לכך שאף אחת לא תחלוק על השנייה), ובסופו של דבר, אהיה רגועה ואמצא שלווה. זוהי התכנית.
ביום ראשון שמתי פעמיי לאורולוגית. זו הייתה חביבה למדי והסבירה לי, שישנן תקופות רגישות יותר ורגישות פחות, ואם זה מעודד אותי, אז היא בתקופת המבחנים הלחוצים העבירה את כל מערכת הלימוד ליד האסלה. שם היא למדה ושיננה את כל החומר – וכעת היא מטפלת בי. אין ספק, מרגיע ביותר... היא ביקשה שאנסה כדור שמרגיע את השלפוחית למשך חודש, ואם זה לא יעזור, ננסה כדור אחר, ואם גם זה לא יעזור, נאלץ לבצע בדיקות פולשניות. בסופו של דבר, שניות ספורות לפני שיצאתי, היא הניפה את ידיה בתנועה של גירוש שדים, אמרה "חמסה" 5 פעמים לכיוון הרחם, ואני ביקשתי שתברך גם את השלפוחית...
כשסיפרתי לנסיך על ההילולה אצל האורולוגית, הוא השיב בעיניים מנצנצות, שאותו אף פעם לא בירכו כשהלך לרופאים, וכנראה שיש סביבי הילה מסוימת שמביאה אנשים לברך אותי. אמרתי לו, שאני עדיין לא סולחת לו, שהוא לא קנה כרטיס ברכה אמיתי וכתב בו ברכה לט"ו באב...
ליום שני נקבעה בדיקה אצל הריאומטולוגית. צחצחתי את פרוות הזאבת שלי, קניתי קולר חדש עם נצנצים, אווררתי את המלונה עם התקרה האקוסטית שלי, לקחתי את הקלסר הרפואי שלי ויצאתי לריאומטולוגית מבית חולים "תל השומר". הריאומטולוגית הייתה מתוקה להפליא ובלתי היסטרית בעליל – בדיוק מה שהייתי צריכה. סוף כל סוף, מישהי שלא שולחת אותי לבדיקות נוספות, רגועה ושלווה (יכול להיות בהשפעת הכדורים שיש בבית החולים) וחוץ מהעבודה שהיא השתעלה שיעול כבד וחששתי שהיא תדביק אותי ותהיה לי דלקת ריאות בדיוק לפני ראש השנה, היה אחלה. היא הסתכלה בבדיקות, רשמה את ההיסטוריה הרפואית, השתעשעה מהאנקדוטות המוזרות, שהיו לי ואמרה לי בפנים מחויכות: "טוב, זאבת – אין לך". אז מה יש לי?! היא הסבירה בחינניות, שיש לי נוגדנים של מחלות אוטו-אימוניות. חשבתי בליבי, "את זה עדיין לא היה לי". מה אני אעשה עם כל הגרדרובה הזאבית שרכשתי? היא הסבירה לי, שמבחינת ההיריון, הסכנה היא שהנוגדנים יעברו לעובר, כאשר הסכנה החמורה ביותר היא פגיעה בדופק ובהולכה עד כדי מוות של העובר. לכן, ההיריון הבא יחשב בכל מקרה להריון בסיכון גבוה, כלומר: אצטרך לעבור ניטור אינטנסיבי יותר של אקו לב עוברי, לחץ דם וכיוצ"ב. – איזה כיף לי עוד בדיקות ועוד רופאים... – תענוג עילאי ובדיוק ההיריון שפנטזתי עליו. עכשיו רק צריך לדאוג להרגיע את השלפוחית ולהרות שוב...
ביום רביעי יש לי פגישה עם הגסטרו' ובשבוע הבא פגישה נוספת עם ההמטולוגית מבית החולים "מאיר", זו האופטימית מדיי לטעמי, כדי לקבל את כל התוצאות של קרישיות הדם, וזהו זה. הנסיך הודיע לי חגיגית, כי הוא מאפשר לי לבצע את סבב הרופאים הנוכחי, מאחר והוא רואה כמה אני נהנית עם הקלסר הרפואי האדום שלי... אבל לאחר תום הסבב, כל בדיקה אצל רופא, אפילו רופא משפחה, תעבור דרכו, ואם זה לא יעזור הוא יקח אותי לטיול לחצי שנה למקום שכוח אל, שהרפואה שם היא לא משהו שאני רוצה שתאבחן אותי – ואני שואלת, מה רע בסקוטלנד?
בינתיים החלו להופיע הפרשות חומות ואני מקווה מאוד שבעוד יום או יומיים אקבל את הוסת ואוכל להתחיל החודש טיפול נוסף. אני מקווה לתאומים...
לכל אחת מכן - שבוע מצוין, רווי בזקיקים בשלים, ברירית מעובה עם ביוץ תקין ומעברים פתוחים.
המשכנה לחשוב חיובי ולהחזיק אצבעות. אני מחזיקה לכל אחת מכן... חמסה לכל אחת מכן.
נכתב על ידי הלוחשת לשחלות, 05.09.11
לסגירת החלון
פניה מהירה