מחלקת בקרת איכות וטיב טעם של הטבע
אתחיל הפעם מהסוף להתחלה. לדאבוני הרב, העוברית המחוננת לא צלחה את ועדת הקבלה של מחלקת בקרת האיכות וטיב הטעם של הטבע. בשבוע 11 להריון נתברר לי, שאין דופק והעוברית המחוננת לא המשיכה להתפתח משבוע 8 וששה ימים.
לאחר הבדיקה בשבוע 8 ויומיים או שלושה, כשהרופא הפיריוני אישר שיש דופק, אישר שההריון תקין ומתפתח כהלכה, איפשרתי לעצמי לכמה רגעים לשחרר אנחת רווחה. החברים "הבודדים" ובני המשפחה "הבודדים", שהיו בסוד העניינים אף הם נשמו ופיזרו חיוכים מפה לאוזן לכל עבר, כאילו העוברית המחוננת שלי גם שלהם. היחיד, שנקט באופטימיות זהירה היה המדקר, שכל הזמן אמר שהדופק הסיני קצת חלש לטעמו. דווקא הוא, האופטימי הנצחי, נקט בגישה פסימית- אופטימית זהירה. כל אחד, שהצטרף למעגל סוד ההריון קיבל את אותו משפט אזהרה: "אנחנו לא מספרים עדיין לכולם. מחכים לשקיפות ולסקירת מערכות, אז לא להפיץ את הבשורה". כמובן, שהמשפט הזה, שנראה לתומו פשוט מאוד, קיבל פרשנות של דרש ע"י כל אחד ואחד. למשל, אמי היקרה "רק" סיפרה לסבתי ולסבי (וזה לאחר שהה ויכוח פעוט בינה לבין אבי היקר, על מי יספר. בסופו של דבר, הכבוד ניתן לאמי), היא "רק" סימסה לדודה שלי (אותה דודה, שרדפה אחריי עם כוס היין בבריתה של הנכד שלה, אותה אחת שחטפה את כוס היין מסבא שלי בן ה-85, "כי קודם כל הלוחשת צריכה לשתות..."), היא "רק" סיפרה לאחותה, כיוון שבכל זאת מדובר באחותה היחידה, ולמיטב הבנתי, יש עוד כמה יחידי סגולה, שזכו לשמוע את הבשורה. חבר אחד סיפר "רק" לאשתו ולאמא שלה, חברה אחרת "רק" פלטה במקרה לחברה אחרת, שסיפרה לבעלה, שסיפר לחבר שלו, שסיפר לאשתו, ויש גם את זוג החברים, שקיבל את הידיעה המרעישה דרך לוחשת נוספת, שקראה את הגיליון האחרון. הנסיך ואני סיפרנו לאחות של הנסיך בניו-יורק ולאחיו של הנסיך, ולמיטב ידיעתנו, אלו פחות או יותר שלל החברים ובני מהשפחה שהיו בסוד העניינים, שכבר מזמן היה גלוי כשמש.
אינני מסוג האנשים, שחושבים שאסור לספר עד שיוצאת בטן או עד שיש את הממצאים של בדיקת השקיפות או הסקירה הראשונה, אבל יש משהו בשיתוף הקרובים לך ברגעי השמחה. באותה מידה, יש משהו בלא לשתף את הקרובים והיקרים לך ברגעי השבר. כך לפחות הם פני הדברים אצלי.
ככל שהימים נקפו מאותו יום בו בישר לי הרופא הפיריוני על תקינות הריון פרחתי לי בשלווה ובשקט. הבטן יצאה טיפונת, השלפוחית המשיכה לפעול בחוזקה, רצועות הרחם החלו להכאיב עם הגדילה וכל פעם מצאתי לעצמי סיבה לחפש באינטרנט מידע על התופעות, שפוקדות אותי. חיפשתי באינטרנט, מאחר והחלטתי שלא לקנות כל ספרי הריון עד לסקירת המערכות.
כאשר לא בדיוק הבנתי, הפכתי את המדקר ואת העוזרות של הרופא הפיריוני לאחות הפרטית שלי ושאבתי מהם את המידע הנחוץ. המשכתי לפקוד את המדקר לטיפולים עבור הפישנזון (השלפוחית המעוצבנת) ועבור כל הכאבים המוזרים, שהיו לי ברגל. בפעם האחרונה, שהייתי אצל המדקר זה היה לאחר ש"איבחנתי" בעצמי פקקת ברגל ימין, וזאת לאחר שהיה כאב בירך ימין. כמובן, שבין פקקת לבין השריר שנתפס שם כל קשר הינו מקרי, אבל אני הייתי צריכה להשתכנע, שאין פקקת. בסוף הטיפול, המדקר צייד אותי עם 4 מחטים קטנות במדבקות, 2 בשתי כפות הרגליים ו-2 נוספות בחיבור שבין הירך לשוק. הכל היה "יופי", כפי שאבי נוהג לומר, וזאת עד אשר המדקר אמר את המשפט הנוראי: "אם את מרגישה משהו מוזר, כואב לך, הבטן מתכווצת, כאבים וכיוצ"ב, פשוט תוציאי את המחטים. תנסי להיות איתם עד מחר בבוקר". נו, באמת! לומר למישהי כמוני, שמאבחנת אצלה פקקת משריר תפוס והתקף לב מכאב ביד שמאל, "אם אני מרגישה משהו מוזר...". תוך 5 שניות, עוד לפני שיצאתי מהקליניקה, כבר אמרתי לו, שיש לי עיקצוצים ברגל ותוך 7 דקות הורדתי את כל המחטים. לאחר מס' ימים, התברר שבאמת יש וירוס שמשפיע על הלחץ של שלפוחית הפישינזון שלי וקיבלתי אנטיביוטיקה.
במשך הימים הבאים פקדו אותי בלילה חלומות מוזרים על פיגועים, מקרי מוות, על אמו המנוחה של הנסיך ועד מיני סיפורי זוועה. הנסיך פירש את החלומות כשחרור של החרדות והסיוטים, שהיו לי לפני הכניסה להריון, ואני אמרתי שאני מרגישה משהו מוזר. משהו, שאני לא מצליחה לשים עליו את האצבע. פשוט משהו מוזר.
בנוסף, התחלתי לסלוד ממראות של כל מיני מאכלים, שנהגתי לאכול באופן חופשי. כך, למשל לאחר שהזמנתי במסעדה עופיון ממולא בפירות יבשים, לא הייתי מסוגלת לאכול אותו. העופיון הזה נראה לי כמו תינוק קטן שכוב ללא ראש, ולא הייתי מסוגלת לאכול אותו. כלל לא עזר כשהפכתי אותו. זה אפילו היה גרוע יותר. מאידך, לנסיך הבגדדי, שום דבר מזה לא הפריע. להיפך. הוא ביתר אותו מכל כיוון, וגם כשאמרתי לו שהוא הורג לנו את הילד, הוא רק צחק יותר וקיבל תיאבון גדול יותר. בכלל באופן כללי, מאז הבשורה על הריון, הנסיך ישן טוב יותר, אוכל טוב יותר, לעיתים סובל מבחילה קטנה, גידל בטן הריונית קלה, הכל בשם ההריון...
כמעט ושכחתי, הלכתי למרכז היוגה שבמשך חודשים התכוונתי ללכת, על מנת להירשם (הכל בשם העוברית המחוננת), אלא מאי, מרכז היוגה לא הסכים לקבל אותי עד שאסיים את הטרימסטר הראשון! נו באמת, סוף כל סוף אני נוקטת ביוזמה מרגיעה ופרודקטיבית ומגיעה להירשם, ואני נדחית על הסף על סעיף של שבועיים!
לאחר מס' ימים, החלו להופיע הפרשות חומות בהירות. העוזרת הפרלמנטרית של הרופא הפיריוני אמרה שאין לי מה לדאוג, שזה נפוץ ביותר, ורק אם זה הופך להיות הפרשה דמית או הופעה של קרישי דם, להגיע למיון או אליהם. נו, באמת! לומר כאלו דברים לגב' פקקת, זה כמו לצייד את הלוחשת שלכן עם הפנייה דחופה למיון. עבדתי על עצמי באופן מודע כדי לא להילחץ, אבל רק ליתר בטחון שלחתי מסרון לרופא הנשים שלי, אותו אחד שמכיר אותי מגיל 18, ויידעתי אותו שיש לי הפרשות חומות, ושאלתי האם אני צריכה לבוא לבדיקה או שזה תקין. כל תשובה הייתה מספקת אותי, העיקר שיאמר לי שאני צריכה לבוא לבדיקה...
הרופא השיב לי "כן". לא הבנתי, למה הוא מתכוון, האם זה תקין או שאני אמורה להגיע לבדיקה.
החלטתי לא לקחת סיכונים וללכת. ליתר בטחון, קניתי לו עוגת שוקולד עם פאי פירות יבשים דיאטטי (כאילו שקיים כזה דבר) כדי שגם הוא יחשוב לתומו, שאני חרדתית באופן מוגזם, לפחות לא אגיע בידיים ריקות, וזה ידוע שאי אפשר לומר משהו רע, כשמישהי הריונית מתקתקה כמו הלוחשת שלכן באה עם טנא קסום ומתוק.
המדקר התקשר ואמר שיש לו עידכון חשוב לעדכן אותי. אני לא בטוחה, שאני זוכרת את כל מה שהוא אמר חוץ מהשורה התחתונה. נדמה לי, שהוא דיבר על איזשהו סקר או מחקר בבית החולים "תל השומר" לגבי השרשה מאוחרת, ובמרבית המקרים היה מדובר בבת. ליתר בטחון, הוא ביקש ממני, שלא לרכוש עדיין ביגוד ורוד עם עיטורי רקמה וחצאיות טוטו, אבל אני אמרתי לו: "אמרתי לך, שזו מחוננת".
בצהריים הלכתי לרופא הנשים שלי בקריית אונו. נכנסתי לחדר והוא חייך. אמרתי לכן, שאי אפשר לעמוד בקסמי הריונית עם טנא קסום ומתוק. סיפרתי לו על ההפרשות והוא אמר לי: "יאללה, תעלי ונבדוק שהכל בסדר". אמרתי לו, שאולי הפרוגסטרון ירד ואני צריכה פשוט תמיכה, אבל הוא השיב, שאם מתחילה הפלה, זה פשוט קורה. אין דרך למנוע את זה... – בדיוק סוג האמירות שאני צריכה לשמוע.
הוא סיפר לי, שכבר רואים את הראש, הבטן, הרגליים והידיים ואני שאלתי אותו, האם היא כבר מדברת. הוא חייך בעצבנות מוכרת וביקש שאמתין רגע. לאחר מס' רגעים, שהוא מזיז את המכשיר בנרתיק מצד לצד, למעלה למטה, הוא אמר בשקט: "אני לא מצליח לראות את הדופק." אמרתי לו בתמימות ילדותית: "... אז תחפש טוב יותר... אולי המכשיר לא בסדר... פשוט תמצא אותו, וזהו". הוא ניסה עוד כמה דקות ואמר שהעוברית בגיל של 8 שבועות ו-3 ימים ואני אמורה להיות כבר בשבוע 10 ושישה ימים או שבוע 11, ושהוא באמת מצטער, אבל "זה" לא התפתח.
החלו לרדת דמעות שקטות של הלם ובלבול והפסקתי לדבר. הוא צייד אותי בהפניה לבית חולים "בלינסון" וביקש בכל תוקף, שלא אעשה גרידה למרות השבוע המתקדם, אלא אנסה להפיל, לרוקן את הרחם באמצעות כדורי ציטוטייק.
יצאתי מהרופא והרגשתי מיובשת. התקשרתי לנסיך, שהיה בדרכו ללונה פארק עם בתו הקטנה מנישואיו הראשונים ועם אחי. אמרתי לו, שלא היה דופק. אני לא מצליחה להיזכר בשיחה, בתוכן שלה, במה הוא אמר לי, אם ניסה לנחם אותי או להבין, איך פתאום אין דופק. אני רק זוכרת, שהוא נסע ללונה פארק עם בתו הקטנה ואחי ואני נשארתי לבד עם עצמי ועם התמונה של העוברית שלא התפתחה, עם התמונה שרואים כבר ראש ובטן...
הודעתי גם למדקר, על כך שאין דופק. המדקר, שלעניות דעתי, חשד בכך מזה כמה ימים, השתתף בצערי וניסה לנחם, עד כמה שניתן. גם את תוכן השיחה עמו אני לא זוכרת.
מאותו רגע, הדמעות זלגו ללא כל שליטה, ללא קול. התקשרתי מהדרך לאמי והודעתי לה על הבשורה. לאחר שסיפרתי בלקוניות מקצועית על העדר הדופק ודרכו של הטבע לעצור עוברים פגומים, אמרתי לה שאין לי כוח וחשק לדבר יותר ואני נוסעת.
הודעתי לעוזרת הפרלמנטרית המתוקה של הרופא הפיריוני, שניסתה בכל מאודה לנחם ולקחת חלק בצער ובכאב ולאחר שיחה עם הרופא הפיריוני הודיעה לי, שאין צורך שאגיע לבית החולים למחרת, אלא שאגיע למרפאה, הרופא הפיריוני יבדוק אותי שוב ואם צריך אקבל את הכדורים ממנו.
זהו זה, מאותו רגע ועד למחרת הוצאתי לכל היותר מס' משפטים ספורים. הגוש נתקע לי בגרון והכאיב לי בכל פעם, שבלעתי רוק. אבי היקר, שניסה לדבר איתי, לא הצליח. הוא בכל זאת, ניסה לומר "רק 2 מילים" שבאופן קסום הפכו להיות מס' משפטים, על כך שלא אעז להרים ידיים ועל כך שהצלחתי להוכיח שאני יכולה להרות. כשהוא סיים, אמרתי לו "תודה. נהיה בקשר".
לאחר מכן עשיתי טעות נוספת בסדרה והתחלתי לקרוא על הכדורים, שאמורים לרוקן לי את הרחם. משפט, שלכאורה נשמע פשוט, אבל מכיל בחובו עולם ומלואו, והוא הכל חוץ מ"פשוט". קראתי סיפורי זוועה על הכדורים, על התחושה, על הדימום האינסופי, על הכאב, ומנגד קראתי על האפשרות של הגרידה. הכל התערבב בפנים, תוך שאני מתמלאת בפחד איום מפני הלא נודע.
התייעצתי עם חברה, שעברה גרידה שייעצה לי בחום ליטול את הכדורים בבית ולא בבית החולים ואם רק אסכים לצייץ לעברה, אם רק אסכים לקבל תמיכה, היא מייד תגיע עם אספקה של אופטלגין נוזלי ושפע של תמיכה.
כשהנסיך הגיע בלילה, עדיין לא הצלחתי להוציא מילה, אבל הדמעות דיברו בעד עצמן.
באמצע הלילה, אמרתי לנסיך, שאני מפחדת. אני מפחדת ליטול את הכדורים, אני מפחדת לעשות גרידה, אני מפחדת ללכת לבית החולים ואני מפחדת שלא ללכת. הנסיך ניסה להרגיע אותי ואמר שנקבל החלטה לאחר שנדבר עם הרופא הפיריוני, ואם למרות הכל אבחר באפשרות של הגרידה, נעשה את הגרידה. "נעשה"?! התכוונת לכך שאני אעשה, שאני אעבור את התהליך הזה ואתה תמתין בצד ובתום התהליך תלטף את ראשי ותאמר לי: "הכל יהיה בסדר". בסופו של דבר, עד כמה שהנסיך הפרטי שלי חפץ לתמוך, בסיכומו של דבר, את התהליך עצמו רק אני עוברת. אני משתדלת לתת לו להתקרב, לתמוך, להשמיע, אבל מטבעי ברגעי השבר שלי, אני נאטמת. אני יודעת ומודעת לכף שהאובדן הוא של שנינו, האובדן הוא משותף, אבל מסיבה כזו או אחרת, אני מרגישה בודדה במערכה.
למעשה, ההתלבטות בין הגרידה, שאמורה לקחת דקות ספורות, בהרדמה מלאה וללא כאב, לבין תהליך נטילת הכדורים, היא פשוטה. האם לבצע תהליך כירורגי פולשני, לחפור ברירית הרחם, שממילא דקה במקרה שלי או לעבור תהליך של ימים ספורים, תוך נטילת כדורים שאמורים לכווץ את הרחם, לגרום למעין צירים קטנים עד פליטה של העובר.
יום חמישי היום. בשעה 08:00 בבוקר התקשר אליי רופא הנשים שלי, שרצה לבדוק איך אני מרגישה ולומר שוב תודה על העוגות. הוא ציין, שאם בכל זאת אחליט להגיע לבית החולים "בלינסון" שאקשר אותו עם האחות/המזכירה והיא כבר תעביר אותי הליך מזורז. הודיתי לו ואמרתי שאני מתכוונת קודם כל להגיע לרופא הפיריוני ואז לקבל החלטה.
בשעה 13:00 בצהרים יצאנו לדרך אל הרופא הפיריוני. נסענו הנסיך, הלוחשת והעוברית המחוננת המתה. כאשר הגענו, קיבלו את פניי העוזרות הפרלמנטריות של הרופא הפיריוני בחבוקים חמים עם יכולת בלתי מוסברת להיוותר אופטימיות. תוך דקות ספורות נכנסתי לחדר, הרופא הפיריוני ביקש שאעלה על המיטה ונבדוק שוב, אבל התוצאה הייתה זהה. לא היה דופק והעוברית המחוננת הייתה בשבוע שמיני וששה ימים, כאשר אני אמורה להיות כבר בשבוע 11.
הרופא הפיריוני הסביר לי באריכות על האפשרות של נטילת הכדורים וניסה להרגיע אותי ולהפיג את מלוא חששותיי, שאין שום סיבה שמשהו יסתבך ואאלץ להגיע לבית החולים. הוא הסביר לי על החסרונות של הגרידה במצב הרירית שלי, למרות השבוע המתקדם שבו אני נמצאת (משבוע 7 ממליצים לעשות גרידה ולא ליטול כדורים) ולמרות התהליך הארוך והכואב של נטילת הכדורים.
הוא הסביר, שזוהי בקרת האיכות של הטבע, שמאותת לעובר פגום שלא להמשיך וזה טוב שזה קרה עכשיו ולא מאוחר יותר. הוא מייד אמר, לפני שאני מתחילה להאשים את עצמי, ששום דבר שעשיתי או לא עשיתי לא יכול היה להשפיע על התהליך. ושזה לא מעיד דבר ולו חצי דבר על העתיד ואין שום סיבה שלא אצליח להרות שוב במחזור טבעי, כפי שהריתי בפעם האחרונה. העיקר, שהוא מעודד ואופטימי...
העוזרת של הרופא הפיריוני ציידה אותי במרשם לכדורים הציטוטייק ועם דף הוראות מפורט לכל מקרה שיהיה. מעין תרשים זרימה. בסוף היא רשמה את הטלפון הנייד שלה, אם ארצה להתייעץ, לשאול, לשתף או סתם בשביל לבכות. אני לא חושבת שהייתי בהכרה מלאה באותם רגעים, הכל היה מבולבל ומעורפל, כך שהפעם העובדה שלנסיך הבגדדי יש את היכולת להיות אדיש ולהדחיק את רגשותיו, פעלה לטובתי.
יצאנו מהרופא הפיריוני והלכנו לקנות את הכדורים, שאמורים לרוקן את הרחם שלי. קניתי אספקה של תחבושות מכל הסוגים ואופטלגין נוזלי, רק ליתר בטחון. אמרתי כבר שאני שונאת ליטול כדורים? עוד בתור ילדה קטנה שנאתי לקחת כדורים. ההורים היו מרסקים לי את הכדורים ומערבבים עם סירופ כלשהו, כדי שאבלע.
בדרך חזרה שוב לא יכלתי לדבר. גם לא לבכות. שניות ספורות לפני שהגענו הביתה ויצאנו מהרכב, אמרתי לנסיך משפט אחד: "במקום לחזור הביתה עם תינוקת, אני חוזרת הביתה עם כדורים כדי להוציא אותה...". כמובן, שהמשפט היה מקוטע ומקורטע, כי התחלתי לבכות, אבל בפעם השלישית שאמרתי את המשפט, הוא נשמע חזק וברור.
בשעה 16:00 אחר הצהריים לקחתי את 4 כדורי הציטוטייק. לאחר שעה שום דבר לא קרה חוץ מהעובדה שהיה לי כאב חזק בישבן השמאלי למעלה ולא הפסקתי לשלשל. הכל. גם את הנשמה.
חיכיתי לאותם צירים, לאותו כאב שיכווץ את הרחם ויוציא את העוברית מהרחם. רציתי לגמור עם זה כבר, אבל שום דבר לא קרה חוץ מהשלשולצייה והכאב בישבן. אמרתי לנסיך, ששום דבר לא הולך אצלי כמו אצל יתר הנשים ואולי הגוף שלי הוא גוף ביוני. לכולן כואבת הבטן ולי כואב הישבן...
אמי שלחה לנסיך הודעות, שהיא רוצה להגיע ואני ביקשתי להישאר לבד. הנסיך, שניסה למצוא את מקומו בכל התהליך, לא רצה להרגיז אותי וככל הנראה קצת פחד מהתגובות כעת. אני לא חושבת, שהוא ראה אותי אי פעם במצב נפשי כזה... הסברתי לנסיך, שאני לא רוצה שיבואו וינחמו אותי, שירחמו עלי, כיוון שבסופו של דבר אני אמצא את עצמי מנחמת אחרים. אני פשוט רוצה להישאר לבד ומצד שני שלא יעיז ללכת לשום מקום. הוא נשאר!
החל מהשעה 20:00 לאחר שחוויתי דימום קל, התחלתי לפלוט גושי דם גדולים. הפקידה של הרופא הפיריוני תיארה את זה "כבדיי עוף דמיים". אני חושבת שבמקרה שלי לא היה מדובר בכבדים, אלא בשוקי עוף. כמויות הכבדים ועוף, שיצאו מתוכי היו עצומות וכאבי הבטן היו זוועתיים. אני לא זוכרת, שחוויתי אי פעם כאב כזה. הדבר הטוב היחיד שהיה בכאב הפיסי הזה, שהוא נתן לרגע מנוח לכאב הנפשי. הוצאת הבשר מתוכי והכאבים העזים המשיכו עד חצות, כאשר את מרבית הזמן ביליתי בשירותים. בוא ונאמר, שלא הצלחתי לראות את הפרק של מאסטר שף בשלמותו...
בחצות נכנעתי ולקחתי אופטלגין בתקווה, שהוא יניח לי לישון, ואכן כך היה. נרדמתי למשך שעתיים-שלוש, ומאותו רגע הצלחתי לישון כשעה וחצי כל פעם. התעוררתי מהכאב ומהצורך לפלוט עוד גוש בשר אדמוני. בבוקר כבר הרגשתי מרוקנת וריקנית.
אני מבינה את כל התהליך הזה במישור הרציונאלי, שזה טוב שזה קרה כעת ולא מאוחר יותר. יחד עם זאת, הרציונאל אינו מפחית מעוצמת הכאב, מעוצמת האובדן ומתחושת הריקנות. בנוסף, אותה מחלקה של בקרת איכות, שמספק לי הטבע ברוב אדיבותו אינה יכולה להבטיח לי, שזה לא יקרה בפעם הבאה, שהכל יהיה בסדר בפעם הבאה, וחוסר הידיעה הזו רק מחריף ומעצים את הסיטואציה.
יום שישי היום. אני מעכלת לאט לאט את התחושה של האובדן, של ההפלה ומנסה לחשוב איך חוזרים למסלול. הסברתי לנסיך, שאני חייבת להיות עסוקה במשהו, שיסיח את דעתי מהכאב בנפש, לאחר שהכאב בגוף פינה את מקומו. אני רק לא יודעת, במה אני יכולה להיות עסוקה, שכן האובדן הוא הדבר היחיד שמה שמעסיק אותי.
במהלך היום התחלתי לקבל הודעות בטלפון, על כך שמחזקים את ידי ושיהיה בסדר. לזה נלוו שיחות טלפוניות, שאני בטוחה שהכוונה בבסיס השיחות הללו הייתה טובה, הייתה לנחם ולחזק, אולם התוצאה הסופית הייתה מטרידה, מעצבנת ובוודאי שלא מועילה.
המצב המשיך גם ביום שבת ואוטוטו גם השבת באה אל סיומה. אני מנסה לחפש באינטרנט סיבות להפלה ומחליטה, שהבעיה היא בנטייה לקרישיות יתר. אני מודעת לכך, הבדיקות השגרתיות של רמת הקרישיות שלי הייתה מצויינת, אבל ידוע לי שיש בדיקות מקיפות יותר. אני רושמת לעצמי לבקש מחר הפנייה לבדיקה. אני חייבת לנסות לשלול משהו. חייבת לנסות לחפש משהו להאשים אותי, אחרת אני יודעת שאתחיל להאשים את עצמי...
אני ממתינה לא ממש בסבלנות, שהדימום יסתיים. בינתיים הוא ממשיך ועמו בצוותא חדא התכווציות הבטן, שמזכירות לי בכל רגע נתון את הכאב. הפקידה הפרלמנטרית אמרה לי, שבתום הדימום אני אמורה להגיע לבדיקת אולטרא סאונד על מנת לבדוק, שהצלחתי לרוקן את הרחם במלואו ולא נותרו שאריות שצריך לרוקן שוב, אם בעזרת כדורים ואם בעזרת שאיבה, ואז נתחיל שוב. נתחיל מחדש. זה נשמע בפיה כל כך פשוט, כל כך סטנדרטי, ואני בליבי חושבת ללא הרף, כיצד אני מצמצמת את הפער בין אותה תיאוריה פשוטה לבין המציאות היותר מורכבת.
קראתי בריפרוף את הגיליון האחרון שכתבתי, את אותה בשורה משמחת. כמה אופטימית הייתי, כמה פרחתי, כמה הייתה מאושרת. כמה אני לא עכשיו. אני חווה כעת תמהיל של רגשות. אני עצובה, אני כועסת, אני מאוכזבת, אני מודאגת ומצד שני אני מנסה לחשוב חיובי ולהקשיב לבגדדי שלי, שנשאר צמוד אלי בכל שלושת הימים האחרונים, ושניכס לעצמו מנטרה אחת ויחידה: "בפעם הבאה זה יצליח, בפעם הבאה ההיריון יהיה תקין ויביא להולדת ילד/ה בריא/ה. מבטיח".
אולי מחר אני אצליח יותר. אולי היום זה מוקדם מדי.
לוחשות יקרות, לפני תום הגיליון הנוכח, אני חייבת לומר כי לאחר שעברתי את טראומת הריקון ולמרות שהייתה לי האפשרות לסיים אותה מהר וללא כאבים, אני ממליצה לכל אחת מכן לעבור את התהליך באמצעות כדורים, ללא התערבות כירורגית פולשנית וככל הניתן לעשות זאת בנוחיות הבית, בנוחיות המיטה שלכן, השירותים שלכן, עם אדם אחד תומך ומחזק, ולא בבית חולים.
לכל אחת מכן - שבוע מצוין, רווי בזקיקים בשלים, ברירית מעובה עם ביוץ תקין ומעברים פתוחים.
המשכנה לחשוב חיובי ולהחזיק לי אצבעות. אני מחזיקה לכל אחת מכן... חמסה לכל אחת מכן.
נכתב על ידי הלוחשת לשחלות, 13.08.11
| תגובות | הוסף תגובה |
|
טופס הייעוץ של "בריאת" מזמין אותך לקבל הכוונה אישית מאחד ממטפלי המרפאה.
לטופס 3 שלבים פשוטים וקלים למילוי, בסופו תקבל\י מענה בטלפון, במייל או בפקס, על פי בחירתך.
לסגירת החלון
פניה מהירה