מסע אחד בא אל סיומו ומסע אחר מתחיל
היום הוא 26.06.11. למרות כל ההבטחות שלי לעצמי, שלא אעשה בדיקת שתן, לא הצלחתי לעמוד במתח וביצעתי 2 בדיקות. שתיהן יצאו חיוביות.
שלחתי הודעה למדקר ולעוזרת הפרלמנטרית של הרופא הפיריוני כדי לקבל אישור לתשובה, אבל חוץ מתשובה זהירה מאוד (אני משתמשת במילים עדינות למדי), לא קיבלתי מענה הולם. יחד עם זאת, קיבלתי אישור מהעוזרת הפרלמנטרית לבצע את הבדיקה יום אחד מוקדם יותר, ב-27.06.11.
לא ישנתי מרבית הלילה, זזתי מצד לצד, ניסיתי לספור כבשים, לספור מ-100 ועד 0 בכפולות של 6.75, וכשזה לא הצליח, עברתי לסלון לראות את ערוץ הקניות. ב-05:00 לפנות בוקר זחלתי למיטה והערתי את הנסיך כדי לשאול אותו, מה הוא חושב. (מה את רוצה ממנו ב-05:00 לפנות בוקר? לאיזו תשובה את מצפה?) הנסיך, שהשתדל לנהוג בהתנהגות נסיכית ולא להעיף אותי מהמיטה, אמר לי: נדבר עוד שעתיים. לאחר שעתיים כבר שמתי פעמיי אל קופת החולים בכפר סבא לביצוע הבדיקה הגורלית.
בשעה 11:54 הגיעו תוצאות הפרוגסטרון והאסטרדיול, שהיו גבוהות מאוד וסימן מעודד לעתיד. נזכרתי, שגם בפעם הקודמת התוצאות הללו היו גבוהות והבטא עמדה רק על ספרה חד ספרתית של 6... בשעה 13:23 הגיעה התוצאה המיוחלת של הבטא.
אתן מוכנות? אתן יושבות? יש לכן מים לידכן? המזגן דולק?
תוצאה תלת ספרתית מופלאה של 473! 473! 473! 473! 473! 473! 473! 473! 473! 473! 473! 473!
לוחשות יקרות, אני נמצאת בטיפולי פוריות קרוב לשנתיים. מעולם לא הגעתי לרגע הזה של קליטה, של הריון, ומרוב שהתרגשתי מהתוצאה המופלאה הזו, שהביאה לסיומה מסע ארוך ומפרך של כשנתיים, לא הצלחתי לצאת מגדרי. הייתי באמצע העבודה, כל עובדי המשרד היו נמצאים, בנוסף היו מספר לקוחות במשרד, ולא הייתה כל אפשרות לצרוח או לצאת במחולות ותופים. חייכתי חיוך ניצחון ותוכחה לכל פרו הפונדקאות למיניהם ופניתי לחדרו של הנסיך על מנת לבשר לו את הבשורה. באופן צפוי נסיך היה בטלפון (כך זה תמיד, כשיש ללוחשת שלכן בשורות טובות), ובכל זאת לא יכלתי להמתין עם הבשורות. אמרתי לו, שהתשובה חיובית, לא סתם – חיובית מאוד. הוא מצידו הרים את האגודל לאות חיובי, ומבחינתי זה היה די והותר לפתוח בתגובה הורמונאלית (למרות שאני הכי פחות הורמונאלית מכל ההורמנליות שיש...) ואמרתי לו:
"תגיד לי, אני אמרתי לך עכשיו, שזכינו בתביעה? שקיבלתי הצעה כספית מצויינת? לא, אני אמרתי לך, שלרגע הזה אנחנו ממתינים כמעט שנתיים, לבטא חיובית...."
לאחר מס' דקות, הוא הגיע לחדר, חיבק ונישק, ואמר לשלושתנו: "מזל טוב". התקשרתי לאמי היקרה, שכבר התקשרה בבוקר, רק כדי לבדוק מה קורה איתי מבלי לדעת שביצעתי את הבדיקה. אמרתי לה את צמד המילים, שבמשך תקופה ארוכה לא העזתי לומר על דל שפתיי, אלא רק פינטזתי על הרגע, שאומר אותן: "אנחנו בהריון". אמי היקרה הודיעה לי, שהיא יוצאת מהמשרד שלה, כיוון שהיא חייבת לצעוק, ואז היא צעקה... צעקה ובירכה ושמחה, והכל התמזג לתמהיל מופלא של אושר.
התקשרתי גם לאבי היקר, שמרוב התרגשות לא הצליח לומר שום מילה פרט למילה: "יופי". ספרתי. הוא אמר 18 פעם את המילה "יופי". לפעמים הוא אמר אותה בצורה מכופלת, כלומר: "יופי, יופי" ולפעמים זה היה בצורה משולשת: "יופי, יופי, יופי".
בתום השיחה, הודעתי למדקר, שהיה שותף נכבד ופעיל לכל מסע הגיבוש של סיירת המאמא וכן לעוזרת הפרלמנטרית של הרופא הפיריוני, שהמתינה לשיחה ממני מהשעה 10:30 בבוקר. בסופו של דבר כולם שמחו, כולם התרגשו, כולם נשמו לרווחה לכמה שניות, ואז הזכרתי לעצמי ולכל השאר, שצריך עכשיו להמתין ולראות שהכל בסדר, שהבטא מכפילה את עצמה, שאין חלילה הפלה ושהכל מתנהל באופן הריוני רגיל. הודעתי לאמי, שאסור לה בשום צורה לספר לאף אחד עדיין ואם היא בכל זאת רוצה לדבר על זה, היא יכולה להתקשר לנסיך. אולי איתה הוא ידבר ויתרגש. תוך 5 דקות קיבלתי מיסרונים מאחותי ו-2 אחיי, שבירכו עד אין קץ אותי ואת הנסיך על הרגע המאושר, ולמרות שהודעתי לאמי שלא תודיע לאף אחד, היא אמרה לי שהאחים שלי "זה לא אף אחד...!". אבי הגיע למשרד אל אמי, נתן לה נשיקה וחזר לעיסוקיו. ככה ללא מילים. כולנו היינו במעין אופוריה חלומית.
למחרת בערב אבי היקר התקשר אלי ואל הנסיך והתנצל שלא היה לו מה לומר חוץ מ"יופי, יופי", מאחר והוא פשוט היה מאוד נרגש ולא מצא את המילים הנכונות... כדרכו בקודש הוא בירך אותנו בברכה ארוכה וממצה, כזו שצריך להוריד את הדגל לחצי התורן ובתום הברכה לשיר את ההמנון.
הבטא הכפילה את עצמה כל יומיים וכל הערכים עלו נפלא. השתדלתי שלא להיכנס עם הנסיך לעימות על חוסר ההתרגשות שלו ולא להיכנס לעימות עם עצמי על כל מערבולת הרגשות, שהרגשתי. מצד אחד, שמחתי מאוד כמובן, ומצד שני פחדתי מאוד. מצד אחד, חשבתי חיובי מאוד ומצד שני, חששתי מהלא חיובי. כל זאת כמובן לא מנע ממני להיכנס לחנות "שילב" רק כדי לבדוק, מה הם מציעים והאם יש להם מחמם מגבונים לחים...
הודעתי לנסיך, שבכל פעם שאומרים בקול רם את המילה הריון או עובר או תינוק או כל דבר שקשור לזה, אנחנו חייבים לומר "חמסה" 7 פעמים ושלא יבלף ויאמר רק פעמיים או שלוש. 7 פעמים. הנסיך, שידע מה טוב בשבילו, הסכים ואמר חמסה 7 פעמים.
בינתיים, החלה טפשת ההריון לפקוד אותי בשלב מוקדם מאוד. כך למשל, חלמתי באחד הלילות, שעשו טעות בבית החולים "אסותא" ובמקום להפרות את הביצית של הלוחשת שלכן עם הזרע הנסיכותי הבגדדי, הפרו את הביצית עם זרע אחר ונולד לי תינוק סומו קטן. ראיתי בחלומי עם כל החיתול הסומואי, העיניים המלוכסנות, הגוף הקטנטן והשמנמן, הכל... כשסיפרתי לנסיך על החלום, הוא אמר שאני בררנית מאוד ומה זה משנה, אם זה יפני, סיני או משהו אחר. העיקר שאני בהריון... המדקר הבריק הפעם ואמר שעדיף היה לי להוליד תינוק פיליפיני, שכך הוא יוכל לעזור לנו לעת זקנה...
הרופא הפיריוני הורה לי להמשיך עם נרות הסוסים ותוך כדי עליית הפרוגסטרון בשילוב עם הבקע הסרעפתי הגולש שיש לי באופן רגיל ובעיות העיכול הרגילות שיש לי, הייתי במצב קטאסטרופלי. הצלחתי לאכול ארוחה אחת ביום, וגם זה היה יותר מדי. הכל לחץ לי עד שהתקשיתי לנשום. ברגע שגם כאבה לי יד שמאל, ישר איבחנתי את עצמי כמי שאוטוטו עוברת התקף לב. ביקשתי מהמדקר להגיע לטיפול כדי שיגאל אותי מייסוריי לפני שאקבל התקף לב, והוא ביקש ממני בדחילו ורחימו, שאלד קודם לפני שאני מתכוונת לעבור התקף לב. המדקר ניסה להיות אופטימי במדידת הדופק ההריוני הסיני שלי ואמר לי, שהוא קצת חלש. הוא הסביר לי באריכות על הסיכויים באחוזים לעבור הפלה, והודיע לי נחרצות, שאני חייבת לחזק את עצמי, כיוון שבכל זאת – 20% תלויים בי ו-80% תלויים בעוברית המחוננת. דיקרתי את עצמי, חיזקתי את עצמי, וכל הזמן אני תוהה, מתי יגיעו הבחילות או העייפות, כיוון שאני מרגישה רגיל מדי. אני אפילו עצבנית באופן רגיל ולא הורמונאלית מדי... במקום כל התופעות המוכרות הללו הופיעה תופעה אחרת של כאבי בטן תחתונה חזקים, כאלו שמזוהים יותר עם כאבי מחזור. זה הופיע בעיקר בלילה. בכל פעם שזה קרה, הערתי את הנסיך ואמרתי לו, שנראה לי שאני עוברת משהו, מאחר ויש לי כאבי מחזור. בכל פעם שזה קרה, הנסיך אמר לי לנסות לשנות תנוחה (ממתי דבר כזה עוזר? אני מאחלת לו שבגלגול הבא הוא יהיה אשה עם מחזור פורה למדי ואז אני, שאהיה גבר נסיכותי אומר לו לשנות תנוחה. נראה אותו אז!).
במקום להתבשל עם עצמי ועם הנאומים בלב, בכל פעם שזה קרה, הלכתי לבצע בדיקת דם בבוקר כדי לראות שהערכים עולים, וזאת גם כאשר הרופא הפיריוני לא דרש ממני. הסברתי לנסיך, שאני בטוחה, שבהריון הבא, אני לא אהיה חרדה כל כך, כי אבין את התופעה ואזהה אותה כמוכרת... אני לא בטוחה שהוא השתכנע.
אני בשבוע 6+3 היום. התחלתי להיות קצת עייפה. היום בדיקת הדופק הראשונה שלנו. בדרך לא דרך, העוזרת הפרלמנטרית של הרופא הפיריוני הצליחה להקדים את התור שלי מ-21:30 בלילה ל-13:00 בצהריים. כמובן, שהנסיך איחר והגענו ב-13:15. בכל הזמן הזה השתדלתי, שלא להיכנס עם הנסיך לעימות על סדרי העדיפות הקלוקלים שלו ונאמתי לעצמי בלב את הנאום, שאנאם לו לאחר הבדיקה, לאחר ששמע שהכל בסדר. שהכל "יופי".
בבדיקה לא נראה דופק ולא נשמע דופק. הרופא הפיריוני ניסה להרגיע אותי ואמר שלמרות שהוא בדרך כלל שומע ורואה דופק (מדובר בנקודה קטנה מהבהבת) בשבוע 6, יש מקרים ששומעים ורואים גם בשבוע 7, ומאחר וראו שק חלמון, בתוך שבוע ימים חייב להופיע דופק, אחרת זה אומר שהיהריון אינו מתפתח כהלכה. נו באמת, זה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע – את צמד המילים "לא מתפתח כהלכה"! לאחר מכן הלכנו הנסיך ואני אל המדקר, שנתן לנו את ההסברים לפי הרפואה הסינית, ועד כמה ששניהם ניסו להיות אופטימיים ולהסביר לי, שבכל מקרה כל מה שקרה כאן הוא חיובי, שכן אני יכולה להרות כנגד כל המלעיזים למיניהם, זה לא עזר. הרגשתי כאילו האדמה נסדקת מתחתיי וחששתי מהרגע שאפול, מאחר ומנפילה כזו יקח לי זמן לא מבוטל להתאושש.
בצורה בלתי ברורה ובלתי אנושית החזקתי מעמד שבוע ימים. היום בדיעבד, אני אפילו לא מצליחה לזכור, מה היה באותו שבוע. אני זוכרת שהלכתי לטיפול אצל המדקר, אני זוכרת שלא דיברתי יותר מדי במהלך השבוע, אבל אני לא מצליחה להיזכר מה היה. לאחר שבוע, כשאני בשבוע 7+3 הגעתי בצהריים אל הרופא הפיריוני, שלא בזבז זמן מיותר והעלה אותי ישר לבדיקה. המילים הראשונות שלו היו: "או, איזה יופי. יש דופק". ללא כל שליטה עצמית וללא כל איפוק, הורמנלית או לא הורמנלית, התחלתי לבכות משמחה, ואם המכשיר של האולטרסאונד לא היה בתוכי, הייתי גם קופצת משמחה. שאלתי אותו, איך לא ראו/שמעו את הדופק בשבוע שעבר והוא השיב: "השרשה מאוחרת". לאילו המבינות ולאלו שאינן מבינות המושג "השרשה מאוחרת" כלל לא מצוי בספרות המקצועית. ישנם רופאים שלא מאמינים במושג הזה וישנם כאלו שמאמינים, אך לא יודעים להסביר את התופעה הקוסמית הזו, שהעובר למרות שהוא נמצא ברחם הוא לא משתרש. לכאורה, במקרה של הריון לאחר הפרייה, ניתן לדייק במועד הביוץ, במועד ההשרשה, אבל אצל הלוחשת שלכן, הכל חייב להיות חריג/נדיר וכיוצ"ב. המדקר ביקש ממני באופן מיוחד, כי אתחיל במגמה נורמלית ואפסיק להפוך כל דבר למיוחד וחריג.
בנוסף, כדרכי בקודש, חייבת להיות הסתייגות מסויימת. רחמנא ליצלן, שהכל ילך "יופי". הרופא הפיריוני אמר שהעוברית המחוננת שלנו בגודל של 6.4 ועדיין אי אפשר לשחרר אנחת רווחה. צריך להמתין שבוע שבועיים נוספים כדי לראות שהיא מצליחה להשלים את הפער או לפחות לשמור על הפער. לאחר משא ומתן קצר הגענו להסכמה, שאבוא בעוד שבוע. הרופא ניסה להרגיע אותי ואמר שהוא אופטימי, ו"שיש לו ילדים כאלו והם בסדר גמור". אני אמרתי, שרק צריך לדאוג שגם לי יהיו ילדים כאלו, והכל יהיה בסדר.
בינתיים, המשכתי ללכת לעוד טיפול אצל המדקר לצורך הזרמת הדם וחיזוק, כאשר המדקר מצידו אמר, שהוא אינו אופטימי. זו פעם ראשונה, שהוא אומר כזה דבר, ומבחינתי כאילו נפל דבר. המדקר, שמאז שאני מכירה אותו דבק באופטימיות, אמר משפט בלתי אופטימי בעליל, וזה היה לי קשה לעיכול. תוסיפו על זה את קשיי העיכול הקונבנציונאליים שיש לי ותקבלו תמונה עגומה לחלוטין.
התחלתי לסבול מבחילות והייתי עייפה. דיברתי אל העוברית וביקשתי ממנה שתגאל אותי מייסוריי ופשוט תגדל. החזה התחיל לתפוס מימד עצמאי משלו, את המכנסיים שנותרו לי כבר לא יכולתי לסגור אלא עם חגורה והחולצות, שלא מבליטות לי את הבטן, שכבר הייתה הורמונאלית מההורמונים של החודשים הקודמים, היו במגמת ירידה.
הייתי לחוצה פיסית ונפשית כאחד, נכון, יכלתי להקל על עצמי ולרכוש ביגוד חדש או לפחות חזייה חדשה שתאגוד את החזה ולא תלחץ לי על הסרעפת, אבל אני החלטתי: קניות זה לחלשים! עד שהרופא הפיריוני לא אומר, שהכל "יופי" ושהוא מחייך תוך כדי אמירה זו, אין שום דבר חדש. רק פן לשיער. זה בסדר גמור ואף מומלץ!
יום ראשון היום, 24.07.11. אני בשבוע 8+3 (או 8+2, תלוי את מי שאלים) התור שלי אמור להיות ב-21:00 בלילה. הסברתי לכל העוזרות הפרלמנטריות של הרופא הפיריוני, שאין שום סיכוי בעולם, שאצליח להחזיק מעמד עד הערב וזו חובה מוסרית וחברתית להקדים לי את התור לצהריים. מאמציי נשאו פרי וב-13:00 בצהריים התקשרה אלי העוזרת ושאלה אותי, האם אוכל להגיע תוך 20 דקות. אני אמרתי: תוך רבע שעה אני כבר על המיטה. יאמר לזכותו של הנסיך, שהוא לא ביזבז הפעם דקה נוספת וישר הגענו אל הרופא. לאחר המתנה מורטת עצבים של 20 דקות עם 5 פעמים של התרוקנויות, נכנסנו לחדר. ללא מילים מיותרות עליתי למיטת הטיפולים וחיכיתי לשמוע את הרופא. לאחר 7 שניות, הרופא אמר עם חיוך: "איזה יופי, הוא השלים את הפער. זה מתאים ל-8+2". רציתי לשאול אותו, למה הוא מדבר בלשון זכר, שכן ברור לכל בר דעת, שרק עוברית מחוננת יכולה בשבוע אחד להשלים פער של שבוע בשבועיים, ולמרות הגנים הנסיכותיים הבגדדים, ברור שכאן ידה של פולנייה על העליונה. רציתי לשאול, אבל העדפתי להזיל דמעה ולשאול שוב: "אז זה, בסדר? הכל בסדר? אנחנו רגועים?" הרופא הפיריוני הודיע לי באופן חד משמעי: "זהו, אנחנו רגועים. הכל בסדר. יש לנו הריון תקין". דרשתי מהרופא, שיחייך תוך כדי אמירת המשפטים הללו, והוא כרופא מנוסה שיודע שלא מתעסקים עם הריוניות (חמסה בחזקת 7), אמר זאת עם חיוך חושף שיניים מלווה בצחקוק: "אני רגוע". יצאתי מהחדר, הנסיך ואני בצוותא חדא עם כל העוזרות הפרלמנטריות של הרופא הפיריוני התחבקנו, התנשקנו ושמחנו. לאחר מכן קיבלתי רשימת הנחיות להריוניות (חמסה בחזקת 7) עם רשימה ארוכה של ויטמינים, נשקלתי, קיבלתי מועדים לבדיקות של שקיפות עורפית וסקירת מערכות, וזהו זה.
התחלתי ללמוד גיטרה. החלטתי לנגן לעוברית המחוננת בכל תקופת ההריון (חמסה שוב) כדי שתקבל עוד ברחם תפיסה מוסיקלית. הסברתי למורה, שאנחנו צריכים ללמוד לנגן גם את מתי כספי וגם את הביטלס, כדי שלא תיכנס לדיכאון עוד ברחם... בינתיים, עברתי 2 שיעורים, התקדמתי מאוד בלימוד האקורדים וקרעתי מיתר תוך כדי כיוונון הגיטרה.
לוחשות יקרות, עם כל מה שעברתי בתקופה החולפת שהיא כמעט שנתיים, אני עדיין לא מאמינה או מעכלת את העובדה שהצלחתי להיכנס להריון כנגד כל אלוי שאמרו שהסיכוי הוא נמוך או כלל לא קיים. בנוסף, אני מתקשה להאמין, שהגיע לסיומו רק השלב הראשון בדרך להיות אמא ויש לי עוד כל כך הרבה שלבים לעבור עד לקבלת הדיפלומה הרשמית. אי אפשר עדיין לברך על המוגמר (חמסה), אבל בהחלט אפשר ורצוי לברך על עמידה בשלב הראשון.
אני מנסה למצוא את המילים הנכונות לסכם את התקופה הזו, לסכם את התובנה שנבנתה אצלי במלך התקופה הארוכה והמייגעת הזו. רשמתי לעצמי כמה וכמה הנחיות, שלמדתי לפעול על פיהן:
• את חייבת לחשוב בצורה אופטימית וחיובית ולומר לעצמך "אני אהיה אמא". חמסה.
• את חייבת למצות את כל קשת האפשרויות – אם בדרך הקונבנציונאלית ואם בדרך אחרת או משולבת.
• את חייבת מערכת תמיכה אנושית, שתדאג להרים אותך ברגעי השבר, התסכול והאומללות – בן זוג, הורה, חבר או בעל מקצוע.
• את חייבת לאכול סלק .
• את צריכה ללמוד באופן מודע לא לתת לטיפולי הפוריות לכלות את מירב זמנך.
• את חייבת פעילויות נוספות. לאלו הנואשות אציין, כי אני עדיין בתהליך למידה.
פרידריך ניטשה אמר: "הרצון הוא האיש החזק והעיור, שנושא על גבו את האיש הצולע שעיניו פקוחות". התמדנה ברצון, למרות הספק, לחשנה לשחלות או לרירית או לכל דבר אחר, העולה בדעתכן – ותהיינה חזקות.
ממש לפני תום הגיליון הנוכחי ולמרות שעדיין לא מברכים על המוגמר (חמסה בחזקת 7), אני חייבת להודות לכמה אנשים יקרים. המדקר, שהינו באמת אחד האנשים יוצאי הדופן והייחודיים שזכיתי להכיר בחיי, שסייע לי בצורה רבה לצלוח את השלב הראשון. תודה על היד המקצועית והיציבה, על ליבו הרחב, על הכתף האיתנה ועל מאגר הידע העצום, שנחשפתי אליו בזכותו. תודה רבה לנסיך הבגדדי הפרטי שלי, שהיה לי לנמל הבית שלי והצליח תמיד להושיט אותי בבטחה בחזרה ותודה להוריי היקרים, שתמכו בי עד כמה שאפשרתי לחדור לעולמי וספגו בדממה את האכזבות לאורך התקופות. תודה רבה לכולכם.
זהו זה להפעם. בתור אחת, ששהתה זמן לא מבוטל באחד המקומות הנמוכים ביותר שיכלתי לתאר, אני מאחלת לכולכן מכל הלב עם אהבה רבה ושמחה בלב - שבוע מצוין, רווי בזקיקים בשלים, ברירית מעובה עם ביוץ תקין ומעברים פתוחים.
המשכנה לחשוב חיובי ולהחזיק לי אצבעות. אני מחזיקה לכל אחת מכן... חמסה לכל אחת מכן.
נכתב על ידי הלוחשת לשחלות, 26.7.11
| תגובות | הוסף תגובה |
טופס הייעוץ של "בריאת" מזמין אותך לקבל הכוונה אישית מאחד ממטפלי המרפאה.
לטופס 3 שלבים פשוטים וקלים למילוי, בסופו תקבל\י מענה בטלפון, במייל או בפקס, על פי בחירתך.
לסגירת החלון
פניה מהירה