סיבוב שני
יום הזיכרון היום. אני מוזמנת לשאיבת הביציות העסיסיות. אני מנסה, שלא לחשוב על הסמליות של מועד שאיבת הביציות וההפריה דווקא ביום הזיכרון. אני מעדיפה להתרכז בתאריך הקוסמי היותר נפלא של ה-12 לחודש מאי. "קוסמי" – אתן שואלות? ובכן, היה כתוב מפורשות קבל עם ואסטרולוגים בשחור על גבי רקע אפרפר שב-12 לחודש מאי 2011 מתקיים שילוב קוסמי של כל מיני כוכבים, שיוצרים את היום האידיאלי לתחילת הריון. אתן מבינות את עומק הדברים? הלוחשת שלכן מקבלת חיזוק קוסמי דווקא ביום של החזרת הביציות המופרות... יש רגעים קסומים, שהכל פשוט מסתדר במקום... אז כן, אני מנסה שלא להתרכז בכך שההפריה עצמה מתרחשת ביום הזיכרון, אלא דווקא באותו תזמון קוסמי, שכל הכוכבים לצידי ...
החודש האחרון היה קשה. הרופא הפיריוני שינה לי את הזריקות מגונל למנוגן של 4 אמפולות, שהשפיעו עלי לרעה. למי שלא התנסתה בחוויה הזו, אתאר בקצרה את ההליך:
מדובר באמפולות מזכוכית. 2 אמפולות של תמיסה להמסת האבקה ו-4 אמפולות של האבקה. ישנה שיטה מדויקת לשבור את האמפולה מבלי להיחתך (ברור, שמי שייצר את האמפולות הללו לא התנסה בהליך של הזרקה). אני כמובן הייתי צריכה "להתנסות" קודם ב-4 אמפולות ו-4 חתכים באצבעות עד שהבנתי שיש אביזר שנקרא "אצבעון" שאיתו שוברים את האמפולה מבלי להיחתך. לאחר שהצלחת לשבור את האמפולות ושאבת את הנוזל הממיס והמסת באבקה ועשית את זה במכפלת האמפולות שהרופא רשם לך, את אמורה להזריק. אלא מאי, באופן "קוסמי" קיבלתי בערכה שלי מזרק קטן מדי, שיכול להכיל בחובו רק אמפולת נוזל ממיס אחת ו-2 אמפולות של אבקה. מאחר והייתי צריכה מינון הכפול, מצאתי עצמי בלילה הראשון של המנוגן מדממת באצבעות ומוזרקת ע"י הנסיך פעמיים.
במאמר מוסגר, אני חייבת לציין כאן את הבקשה של הנסיך להיות מקודם בדרגה המקצועית מסתם אחות שמזריקה... הוא כבר מבקש לנתח
בכל מקרה, הזריקות של המנוגן כואבות יותר מזריקות הגונל, תוססות בבטן ומנפחות באופן קשה. תוסיפו לכך את המינון הכפול של זריקת הצטרוטייד, את בדיקות הדם השבועיות ואת הטעויות הגורליות בבדיקות ה-US, שאילצו אותי להגיע לטכנאית המופלאה של הרופא הפיריוני, ולכל זה תוסיפו שלפוחית שמתרגזת ללא הכרה מכל הנעשה סביבה, ותקבלו מרשם נהדר לעצבים.
במהלך יום העצמאות הגעתי לכמה וכמה תובנות (וכעת תבינו, מדוע איני זקוקה לזמן פנוי): הראשונה היא, שהרירית היא בעצם "הוא" ולא "היא". אין לי ספק וגם אני סבורה שלא יכולה בשלב הזה להיות כל מחלוקת, שרירית נקבה הייתה מצליחה להבין את המסר ומפנימה את העובדה במהרה, שצריך להתעבות. זה ברור לי כאור השמש, שרירית גברית אינו מסוגל כלל מעצם טיבו וטבעו להבין את המשמעות הרגשית והנפשית בצורך להתעבות ולסייע בהשרשת העוברים. מהסיבה זו החלטתי להפסיק להילחם בו (ברירית) ולנסות לנצח עם מה שיש...
התובנה השנייה נוגעת לסלק. אני חושבת שגיליתי פטנט רפואי. במקום לאכול סלק ללא הכרה, אני אצור מוצרים מסלק: קרם לחות וסבון מסלק, נרות וגינליים מסלק וכמוסות סלק...
ובכן, נחזור לעניינו. עשיתי את השאיבה ביום הזיכרון בבית חולים אסותא. נסענו לשם שישה אנשים: הנסיך, הרירית, ארבעת הזקיקים והלוחשת שלכן, וכולנו מייחלים לטוב. לדאבוני, הרירית עמד (סיכמנו, שמדובר בזכר) עדיין על 5 מ"מ, דבר שאכזב אותי מאוד. אני יודעת, שמקודם כתבתי שאנצח עם מה שיש, אבל בכל זאת הייתי שמחה לנצח עם משהו סביר יותר, שמתאים לסטטיסטיקות. הרופא הפיריוני אמר לי, שבכל מקרה נבצע החזרה ונקווה לטוב, שכן יש הריונות עם רירית 5 מ"מ. אני מצידי, לאחר שהתעוררתי מההרדמה, התרכזתי באותו מועד קוסמי, שיערך ביום ההחזרה. תאמרו לי אתן, מה יכול להיות יותר סמלי מזה, שכל הכוכבים מתאגדים באופן חיובי ועומדים לצידי?
הרופא הפיריוני הורה לי לקחת את הכדורים של הגמדים (אסטרופם) באופן וגינלי בנוסף על הנרות של הסוסים (אנדומטרין) ולקוות לטוב.
ביום ההחזרה היה לנסיך ולי דיון, שנקבע מבעוד מועד בבאר שבע, ולא היה אפשר להזיז אותו או לשלוח עו"ד אחר במשרד. זה אומר, שהנסיך נסע לבאר שבע ואני הייתי צריכה להגיע לאסותא לבד. הסברתי לנסיך, שאני לא בטוחה, שזה רעיון טוב שאגיע לשם לבד, דווקא במועד של ההחזרה, וזאת מ-2 טעמים: האחד נוגע לכך, שאני שונאת לנהוג. שונאת. אני ממש משתמשת במילה "שונאת" לגבי נהיגה והדברים כפולים ומכופלים לגבי מקומות שאיני יודעת כלל, איך להגיע אליהם. הנסיך מצידו אמר שהוא יצוות אלי את הניווטית שלו (מכשיר GPS), אבל זה לא הרגיע אותי. אמרתי לו שאגיע ברכבת, אולם אז הוכרזה השביתה של הרכבות, כך שלא הייתה ברירה. הטעם השני שעמד בבסיס ההתנגדות שלי לנסיך – שיבדל לחיים ארוכים – הוא, שאם כבר עכשיו אני נוסעת לבד לקחת את התאומים אלי (לרחם), זה יכול להיות המדרון החלקלק לגידול התאומים על ידי ללא עזרה מצידו... הנסיך הביט בי במבט של האם נטלתי את הכדור הכחול במקום הכדור האדום (שוב), אני חייכתי במבוכה, ואמרתי לו בעיניי הקטנות: "רק שלא תאמר לי בעתיד, שאתה מרגיש לא מעורב ושהילדים באים אליך, רק כשהם רוצים כסף..."
לקחתי לדרך את הניווטית, אריק איינשטיין בשביל תחושת הנוסטלגיה, שלומי שבת בשביל מצב הרוח וצעדי הסלסה על דוושת הגז והברקס ועידן רייכל בשביל הרוגע. לבסוף, הגענו בשלום כולנו לאסותא. לאחר שתייה מרובה ומילוי השלפוחית שכלל לא הייתה רגיזה, הגיע תורי. הרופא הפיריוני הסביר לי, שמתוך 4 הביציות העסיסיות, הופרו שתיים בלבד (המזכירה המקסימה של הרופא הפיריוני כבר אמרה לי את זה ביום העצמאות). האשה מהמעבדה הסבירה את כל הדברים, רק שאיני בטוחה באיזו שפה היה מדובר. אני די בטוחה, שזו לא הייתה עברית פרט לכמה מילים בודדות, שכן הצלחתי להבין. את יתר המילים לא הצלחתי לחבר למשפטים מובנים. הרופא הפריוני ניסה לתת את פירוש רש"י בסגנון בית הלל ואמר שביצית אחת הייתה קטינה (צעירה מדי ולא בשלה), אחת התחלקה יותר מדי או לא התחלקה או משהו אחר בסגנון או שזה בכלל היה קשור לזרע. לא ממש הצלחתי להבין, רק הנהנתי הנהון אינטילגנטי ו-2 הביציות הנותרות הופרו בהצלחה.
הרופא הפיריוני עשה את מה שהוא יודע היטב והחזיר את הביציות לרחם בעדינות ומיקם אותן בחלק הנחשב להיות העבה ביותר.
סיפרתי לרופא הפיריוני על התחזית האסטרולוגית ויחד עם זאת השתמשתי באותו טון אינטליגנטי חריף, ששמור רק לדיונים נוקבים בבית המשפט, וניכר היה בפניו, שבתוך ליבו הוא מאמין לתחזית... נפרדנו בידידות תוך שמירה על תקווה ואופטימיות זהירה ומשם פניתי לעבר העבודה במשרד . שלחתי לאמי ולנסיך הודעה, שהתאומים בבטן וכעת יש להמתין שבועיים באופטימיות זהירה. הנסיך מצידו ביקש שאעמיד אותם למסדר קליטה ומסר נשיקה.
החלטתי שאוריד פרופיל בעבודה, וזה אומר שלא אחזור בשעה 21:00 הביתה, אלא מוקדם יותר. בצהריים הלכתי למדקר, שדיקר אותי בכל מקום אפשרי חוץ מבגבות. איני יודעת, מה הוא עשה ואיך הוא עשה, אולם באותו הלילה זכיתי לעונג צרוף או במילים אחרות: לישון לילה שלם ללא התרגזות של השלפוחית וכך המצב ממשיך מזה מספר ימים.
בינתיים אני מקפידה על תזונת סלק, מנסה ללכת כל יום הליכה ממושכת, לישון טוב ולטפח את התאומים, שברחם. בנוסף, אני מנסה לחשוב מחשבות חיוביות ולתרגל את הנסיך להביט בעגלות תאומים. אני חייבת לומר, שמיום ליום, הנסיך מגיב יותר ויותר בשמחה ופחות בחרדה...
זהו זה. עשיתי את בדיקת הדם לבדיקת הרמה ההורמונאלית והכל יופי-טופי. כעת נותרו לי "רק" עוד 2 זריקות אוביטרל (היום וביום רביעי הקרוב), וזהו. ממתינים עד יום חמישי הבא, מצפים ומייחלים לטוב, כי הרי אמרנו כבר בעבר: גם לסבל יש אורך חיים מוגבל. לא הגיע הזמן?
תחזיקו לי אצבעות ותחשבו חיובי ...
שבוע מצוין לכולכן, רווי בזקיקים בשלים, ברירית מעובה עם ביוץ תקין ומעברים פתוחים.
נכתב על ידי הלוחשת לשחלות, 16.5.2011
לסגירת החלון
פניה מהירה