מדינת ישראל נגד הרירית
לכל הלוחשות, אשר שיריינו מבעוד מועד את התאריך בסוף חודש נובמבר 2011 לברית/ה של התאומים/תאומות אצלי בגינה, אני מודיעה בצער רב כי בשלב זה התאריך נדחה למועד לא ידוע, ולמי שעדיין תמהה על הבשורה, אסביר כי ההזרעה/ההרבעה האחרונה לא צלחה.
מסתבר, שבחודש אדר לא בהכרח מרבים בשמחה. הכיוון הוא יותר להרבות בכאב ובצער. אחרת, אין לי שום הסבר הגיוני ואפילו הסבר רוחני, מדוע גם הפעם לא הצלחתי לשמר את הביציות המופרות.
בין התחושות הקשות של האכזבה, התסכול והמירמור, חשבתי ביני לבין עצמי.
אכן, אני מודה, בדרך כלל המעשה הזה של החשיבה ביני לבין עצמי לא מוביל למעשים בהכרח פרודוקטיביים, אלא שהפעם חשבתי שעליתי על רעיון גאוני. אני הרי עורכת דין מנוסה, מפולפלת ויצירתית (כך לפחות הנסיך סבור). בעבר עשיתי התמחות במשפט פלילי בבית משפט, ויש לי עדיין קשרים בפרקליטות מחוז מרכז. לכן, אני פשוט ארים טלפון לעו"ד המתולתלת ההיא, שתמיד הייתה נרגזת באולם בית המשפט ונגיש בצוותא חדא כתב אישום נגד הרירית. הדעת אינה סובלת התנהגות כזו מצד הרירית למשך תקופה כה ארוכה, והאינטרס הציבורי והפרטי כאחד מחייב ענישה חריפה...
לאחר שהתעשתתי, שוחחתי עם הרופא הפיריוני. הוא הזכיר שוב את המילה האסורה (פונדקאות), ולאחר שהתגברתי על החנק בגרון ומחיתי את הדמעות עם הטישו המשומש, שהיה לי בכיס מאז ההודעה על כישלון ההרבעה, שאלתי אותו האם עומדות בפניי אפשרויות נוספות בשלב זה. הצעתי שנפנה להקפאת עוברים, ובדמיוני המופלג חשבתי על שאיבה של לפחות 10 ביציות, כך שנחזיר 2-3 ביציות מופרות לתוך הרחם שלי בתקווה, שהרירית תתלהב מהביציות המופרות ותרצה להשאירן, ואת היתר נשמור למקרה חס וחלילה – פונדקאות. הרופא הפיריוני הסביר לי, שממילא מדובר בתהליך ארוך של ועדות ואישורים ומציאת פונדקאית, כך שבין לבין אני יכולה לערוך ניסויים עם הפריות. במרפאה הפנו אותי לכמה מרכזים, שעוסקים בפונדקאות, ועשיתי את המעשה האסור- התקשרתי לקבל פרטים.
לאלו שרוצות לדעת על קצה המזלג בדבר ההוצאות הכרוכות בפונדקאות, המשכנה לקרוא. לאלו שמצויות במצב נפשי דומה לשלי, אני ממליצה בחום לעבור לפסקה הבאה...
ובכן, מדובר בסכום של כרבע מיליון ₪ לילד אחד. לאחר שעוברים את כל האישורים ומקבלים אישור עקרוני מהועדה לנשיאת עוברים, פונים למציאת אם פונדקאית בארץ או בחו"ל. אני ביררתי לגבי פונדקאית בארץ, שכן עד כמה שהרעיון הכללי מורכב עבורי מבחינה נפשית, אני לא מסוגלת לחשוב על מעקב אחר הפונדקאית בחו"ל. בכל מקרה, לאחר שמצאנו אם פונדקאית, התשלום המדורג הינו של 150,000 ₪ לערך עבורה, 35,000 ₪ נוספים מצויים בחשבון נאמנות למקררה של סיבוכים, 48,000 ₪ נוספים עוברים למרכז לפונדקאות הנבחר והייתה עוד הוצאה נוספת, שאיני זוכרת את מהותה. צריך להסכים מראש על הכל, כגון: ניתוח קיסרי, בדיקות וכו'. צריך להפיק עבורה פוליסה ביטוח חיים, לשלם במקרה של שמירת הריון וכו'. בקיצור נמרץ, מדובר בהליך כספי כבד עד מאוד, שאליו ניגשים כמובן רק לאחר שעיכלתן את הרעיון מבחינה נפשית, דבר שעדיין לא נעשה במקרה שלי.
החלטתי באופן רציונאלי ומודע לחשוב רק על הפריה ולא על פונדקאות, כשקולו של המדקר אומר ברוגע ושלווה מעצבנת, שאני לא צריכה לחשוב בכלל על פונדקאות שכן טרם הגיע השלב... מה הוא יודע? הוא התגורר בסין כמה שנים, מדינה שכמעט לכל הנשים יש שיער חלק והן לא נאלצות לעשות פן כל סופ"ש...
הכנתי עצמי להליך השאיבה. אכלתי סלק בכמות בלתי נסבלת. סלק עם טונה, סלק עם ביצה, סלק עם טחינה, סלק עם סלק, סלק עם בטטה, סלק עם אורז וסלק עם שניצל, כך שהדבר היחיד שעוד לא עשיתי זה לרחוץ את עצמי עם סלק. הסתובבתי עם כרית חימום באופן תמידי, כשהיא מונחת על איזור הרחם ובסוף השבוע צעדתי מביתי שבמושב עד הפארק בכפר סבא, הליכה של כשעה רק לכיוון אחד, תוך שאני שומעת בכיוון אחד שירים ברדיו על תדר FM. בדרך חזרה, לאחר שלחצתי על איזשהו מקש בטלפון הסלולרי החדש, שמעתי רק AM. אמרתי בליבי, שכל זה לא חשוב, שכן מחר אני הולכת לקראת שאיבה של 10 ביציות (לפחות!).
את השאיבה עשיתי באסותא בראשל"צ. הרופא הפיריוני חייך לעברי, ואמר לי: "נו, את מוכנה?" אני השבתי לו: "ברור. כך פינטזתי שילדיי יוולדו... כך אני מחכה לנסיך – עם כותנת ירקרקה וגרביים ורודות...". הנסיך קשר את הכותונת בצורה כזו, שהחריץ של הטוסיק בצבץ באופן קבוע בכל תנוחה (עמידה, ישיבה ושכיבה). האחות החביבה ראתה אותי ומיד נזפה בנסיך על אופן הקשירה ואמרה לי, שאין לי מה לכעוס ושלגברים אין שום חוש לעניין. היא קשרה אותי או יותר נכון לומר חנטה אותי בכותנת רק בשביל שהאחות השנייה בחדר הניתוח תפרום בכעס את החניטה, כדי שאוכל לפסק טיפונת את רגליי לצורך השאיבה. רציתי להסביר לה, שכרגע שום דבר לא מעניין אותי. אני רק רוצה לשמוע ש-10 הביציות שלי נשאבו כהלכה ושהתעוררתי כבר מההרדמה...
לאחר כשעה התעוררתי מההרדמה, כשהנסיך יושב לצידי. הרופא הפיריוני בדיוק עבר ליד המיטה ובישר לי בשמחה רבה, שנשאבו 4 ביציות עסיסיות ושהרירית העובי של 5.2 מ"מ. תוך שאני מעכלת את העובדה כי לא מדובר ב-10 ביציות עסיסיות, אלא רק ב-4 ולפני שהספקתי לשאול את השאלה, הרופא הפיריוני השיב, שבעובי הזה של הרירית הוא יחזיר את הביציות ושהיו הריונות עם רירית כזו. קבענו לעוד יומיים, לאחר שנראה שהביציות העסיסיות שלי הופרו עם הזרעים העסיסיים לא פחות של הנסיך מבגדד.
למחרת, המתנתי בסבלנות לטלפון של המזכירה של הרופא הפיריוני, שהייתה אמורה לדווח לי כמה ביציות הופרו וכיצד הן הופרו. בינתיים קבעתי תור, לזו שבונה לי את הציפורניים, שכן מרוב המתנה "בסבלנות" שברתי 2 ציפורניים וסדקתי עוד אחת. המזכירה של הרופא הפיריוני התקשרה בצהריים והודיעה לי, שהופרו 2 ביציות עסיסיות. בטמטומי הרב, שאלתי בתמיהה: "מה, רק שתיים"? המזכירה נזפה בי בתימנית מדוברת והסבירה לי אח"כ בעברית, עד כמה אני כפוית טובה, וש-2 ביציות מופריות, זה נהדר ואם הרופא הפיריוני היה רואה אותי ברגע זה, הוא היה מפיל אותי מהכיסא (נו, את זה עוד לא עשו לי...!) רציתי להסביר לי, שרציתי להקפיא 2 ולהחזיר 2, אבל העדפתי לומר את זה בלב כדי לא להרוס את הברכה שהיא בדיוק התכוונה לברך אותי... - לא מתעסקת עם רבניות ועם הסגניות של הרופא הפיריוני, שמכהן כרגע על תקן אלוהים.
קיבלתי הנחיות להחזרה, קיבלתי כדור רוסי להרגעת הרחם בשם נושפה (לא ברור לי, איך כדור רוסי אמור להרגיע לי את הרחם הפולני עם נגיעות מרוקאיות, אבל מה אני מבינה...), קיבלתי אנטיביוטיקה ויתר ויטמינצ'יקים, וזהו. ביקשתי לבצע את ההחזרה מוקדם מאוד, שכן היה לי דיון הוכחות בשעה 10:00 לאותו היום, שמא רחמנא ליצלן, ההפרייה תפריע לי בסדר היום העמוס שלי, וכך נקבעה לי החזרה לשעה 07:45 בבוקר.
הנסיך ואני קמנו ב-05:30 בבוקר. הסברתי לנסיך שהוא צריך להתרגל, שכן הוא גם יצטרך לקום לתאומים במהלך הלילה, ונראה שהוא קיבל את זה די יפה. הוצאנו את הכלב לטיול קצרצר והסברנו לו, שאנחנו מבינים שמוקדם עכשיו ואנחנו מצטערים שהפרענו לו בשנת הלילה שלו, אבל הוא צריך להתרגל כבר עכשיו, שלא כל תשומת הלב תיהיה מוקדשת שלו – בגלל התאומים...
ב-06:30 כבר היינו בדרך לאסותא, כשבדיוק אז החלה השלפוחית שתן שלי להתרגז. למרות שהייתי צריכה לשמור על שלפוחית שתן מלאה, לא הייתי מסוגלת, ופחות או יותר כל 20 דקות הייתי חייבת ללכת ולהתרוקן. הנסיך נכנס איתי להחזרה של הביציות העסיסיות המופרות. הרופא הפיריוני הסביר לנו, שאחת הופרתה באופן רגיל והתחלקה בצורה מצויינת והשנייה הופרתה עם קצת עזרה, אבל גם התחלקה באופן טוב למדי, ובאופן כללי הוא מאוד מרוצה... (אם הוא מרוצה, גם אנחנו מרוצים). מייד שיתפתי את הנוכחים בחדר בהברקה האחרונה, שברור שהביצית שהתחלקה מצויין היא בת וזו שהתחלקה "רק" טוב מאוד – זה בטוח בן.
הנסיך ואני צפינו בתאומים על המקרן וכן במוניטור, תוך שהרופא הפיריוני הזריק אותם לתוך הרחם - פריבילגיה השמורה רק להורים של תינוקות מבחנה.
איחלתי לעצמי בהצלחה, התקשרתי להורים והודעתי להם שיתחילו להתכונן לנכדים, שיבואו בשבת. חשבתי בליבי על התאריך של ההפרייה: זה אומר שב-07 לאפריל כשאהיה בת 35, כבר אהיה הרה עם התאומים, תאריך הולדתם אמור להיות בדיוק תאריך יום הולדתה של חמתי ז"ל וכן טרום מתנה ליום הולדתו של הנסיך בחודש ינואר 2012. תאמרו לי אתן, מה יותר סמלי, מסמל ומסומל מכך?
הרופא הפיריוני אמר, שאני יכולה לחזור כרגיל לעבודה, אולם לא להתאמץ. חזרתי כרגיל לעבודה, כאשר לאחר חצי שעה היה לי דיון הוכחות. כל אותה העת אני נדהמת מהתחושה, שהחיים מתנהלים כרגיל. אף אחד לא מתרגש מהעובדה שאני נושאת כרגע תאומים, העולם כמנהגו נוהג. אחר הצהריים הלכתי למדקר לעשות דיקור של החזרה ושמירה על התאומים, וזהו. הכל היה כרגיל. אף אחד לא התרגש יותר מדי, שום דבר לא היה שונה. רק אני הייתי שונה. כך לפחות הרגשתי...
בשביל שמירה על הרמה ההורמונאלית שלי קיבלתי נרות וגינליות בשם אנדומטרין, שצריך להחדיר אותן לנרתיק בבוקר ובשביל הכיף גם בערב. לוחשות יקרות, איני יודעת מי נתן את השם "נרות", שכן לא מדובר בשום דבר שנראה כמו נרות, אלא אם כן זה נרות לסוסים. מדובר על טבליות גדולות, שלא תמיד מוחדרות כהלכה ולעיתים קרובות התחושה היא כמשהו תקוע שם וחייב לצאת. סבלתי בשקט יחסי ובמקום להתלונן 8 פעמים ומחצה, התלוננתי רק 4 פעמים, וגם זה נעשה בשקט מופתי, כדי שהתאומים לא יקבלו את התחושה כבר בהתחלה, שלא דואגים להם.
ההמתנה של ה-14 יום מאז ההחזרה עירערה אותי יותר מהרגיל. יכול להיות, שזה היה בגלל יום ההולדת שלי, שחל ביום ה-10 להחזרה ויכול להיות שבגלל סיבה אחרת. אני לא חוגגת כבר כמה וכמה שנים מסיבות שונות, כאשר השנתיים האחרונות קשורות לכך שאני לא מצליחה להרות. הסביבה הקרובה כבר התרגלה לאדישות שלי ביום ההולדת ולכך שאני מסרבת לחגוג או לציין אותו, אבל מעת לעת צצים פרצי כעס מצידם. הפעם קיבלתי הנחה משמעותית בפרצי הכעס הודות לטיפולים.
כמה ימים לפני יום ההולדת שלי הייתה הברית של הבן של בן דודי. שוב עונג צרוף של איחוד המשפחות, אלא שהפעם לעונג הזה הצטרף עונג אחר מסוגו. הידעתן, ששתייה של יין הקידוש בברית שוות ערך למזל גדול? הידעתן?! למי שלא ידעה – כמוני – ציפתה הפתעה גדולה. מהרגע שהתיישבתי בכיסא, השאלה הראשונה שנשאלתי לא הייתה, למשל, "מה שלומי", "איך בעבודה", לא!!! השאלה היחידה, שעמדה על הפרק הייתה בזו הלשון: "את רוצה לשתות מהיין? - כן או לא". "אני אומר לה, שתביא לך את היין לשתות. מה איכפת לך, להזיק זה לא יזיק...". אמרתי לאמי היקרה, שהפעם האחרונה שהיא אמרה לי את המילים הללו, מצאתי את עצמי בבני ברק, מחופשת למישהי שנראית כמו מלכת אסתר בבית של רבנית צדקת וקדושה ושהתרומה שלי נתקעה בחריץ של קופסת התרומות.
לוחשות יקרות, שום דבר לא עזר. איך שנעמדתי ליד האנשים בקרבת היין, דודה שלי לקחה את כוס היין מסבא שלי בן ה-85 ואמרה לו שהלוחשת שלכן חייבת לשתות, ושזה בהרבה יותר חשוב מזה שהוא ישתה...! - שתיתי, ושנזכה למצוות ולבשורות טובות.
לאחר 12 ימים מיום ההחזרה ולאחר שנתתי לתאומים שמות, ביקשתי מהפקידה של הרופא הפיריוני להקדים את בדיקת הדם וביקשתי מהמדקר אישור סיני, לכך שאני יכולה לעשות בדיקת שתן, שכן עד עכשיו לא היה שום סימן לוסת. בדיקת הדם תוכננה ליום שלישי. הסברתי לו ולעצמי, שזה חייב להיות סימן טוב, שכן יום שלישי שווה ערך ל"פעמיים כי טוב", ופעמיים שווה ערך לתאומים. המדקר, שלא חסך בציניות, אמר בתגובה, שזה גם יוצא ב-12 לחודש, שזה תאומים כפול 6 או שלישייה כפול רביעייה. ובכן, בכדי להוכיח למדקר שאני יכולה להתעלות מעל סמליות התאריכים, דחיתי את מועד בדיקת הדם ל-13 לחודש וקיבלתי אישור סיני לבצע את בדיקת השתן ב-13 לחודש, שכידוע זה מספר סימבולי ביהדות.
לשמחתי הרבה, תוצאת בדיקת השתן לראשונה הייתה חיובית. המדקר ניסה להוריד את הציפיות, ואמר שיכול להיות שהתוצאה חיובית בגלל ההורמונים, ושזה לא מדויק, אולם אני לא רציתי לשמוע. כשהנסיך הגיע הביתה, סיפרתי לו שבדיקת השתן יצאה חיובית, אולם הוא מצידו לא הניד עפעף. כעסתי. מאוד כעסתי. הנסיך, שלא רצה לערער אותי מעבר למה שהייתי מעורערת גם כך, הסביר שאני בעצמי אמרתי לו שהבדיקה לא מהימנה ושהוא מעדיף להמתין לבדיקת הדם כדי לא להתאכזב. עדיין כעסתי. מאוד... ממתי הוא מקשיב למה שאני אומרת, וגם אם הוא כן מקשיב, הרי זה ידוע שלכל דבר יש זמן ומקום, וזה בוודאי לא היה הזמן והמקום להקשיב למה שאני אומרת ועוד לצטט מדבריי המלומדים.
למחרת עשיתי את בדיקת הדם. נסעתי לפתח תקוה לאחיות בקופה שאני מכירה, סתם בשביל המזל... אלו נישקו וחיבקו אותי, נישקו את המבחנה ואמרו דברי תפילה. יצאתי מאושרת ושמחה עם תקווה גדולה בלב, וחשבתי בליבי, שעוד שעות בודדות הכל ישתנה.
איני יודעת, איך יום שמתחיל כל כך טוב עם הרגשה טובה כל כך יכול להסתיים רע ובלתי נסבל. תוצאת הבטא הייתה 9 - נמוכה מאוד והעידה על כך שההריון לא צלח, שאני לא הצלחתי.
לא הייתי לבד כשקיבלתי את התוצאות, שכן בו ברגע שקיבלתי אותן, צוותו אלי 5 החברות החדשות, שהפכו להיות "החברות הכי הטובות". יכול להיות , שאתן מכירות אותן: כעס, אכזבה, תסכול, אשמה ועצב.
בישרתי לנסיך, שאין הריון, שגם הפעם לא הצלחתי, והוא בניגוד אלי, לא הזיל דמעה, לא כעס, לא התנהג כאילו השמיים נפלו באותו רגע, אלא נתן דרור להברקה היומית שלו במסגרתה הוא חשב שאני צריכה לקחת חודש חופש מהטיפולים ולחזור לחיים. הסברתי לו בקול חנוק, שאני לא מבינה איך הוא חושב שאני יכולה להפסיק את הטיפולים, ואם הוא חושב שאפסיק את הטפולים, גם אפסיק לחשוב על האובדן או על כך שאני עדיין לא הרה או עדיין לא אמא בגיל 35, הוא טועה. הוא מצידו טען, שאיבדתי פרופורציה וזה הדבר היחיד שמעניין אותי, וכל היתר כבר לא מעניין – לא הזוגיות, לא העבודה, לא חברים, שום דבר. אני לא בטוחה, שהצלחתי לשמוע את כל מה שהוא אמר באותם רגעים, כיוון שהייתי עסוקה בלשמור על הדמעות מלפרוץ וכן לטפל באותו גוש בגרון, שעמד ממש בקצה... גם כאשר הוכחתי לו בדיוק את ההיפך, גם כשהראיתי איך אני משלבת בין הטיפולים והבדיקות לבין כל היתר, וכמעט אף אחד לא יודע ולא מודע לסערות המתחוללות אצלי מדי יום ביומו, ולמרות שהוא כבר הסכים איתי, זה כבר לא עזר. כעסתי. מאוד. כעסתי עליו, על התגובה האדישה שלו, כעסתי על העדר הפגנת הכאב, כעסתי על כך שהעולם כמנהגו נוהג ואף אחד לא מתרגש מהאובדן שלי. כעסתי על עצמי, כעסתי על כך שאני צריכה לעבור שוב את הכל מהתחלה, כעסתי על כולם. לא רציתי לדבר. לא יכולתי לדבר, שכן הדמעות כבר השתלטו על יכולת הדיבור. בכיתי לבד בשרותים, שכן אותה העת הייתי בעבודה ולא יכולתי לבכות במשרד.
לאחר שכעסתי, התעמקתי באכזבה והתסכול. לאחר מכן המשכתי בדוקטורט של האשמה וההלקאה העצמית, ולעניות דעתי אני קרובה מאוד לקבלת המסטר. האם הייתי צריכה לנוח לאחר ההחזרה? אולי לא הייתי צריכה להתעצבן במהלך השבועיים האחרונים? אולי הייתי צריכה לאכול טוב יותר? אולי ואולי ואולי ואולי... אח"כ נותר רק העצב. העצב והדמעות, במקום שלפוחית רגיזה, צינור הדמעות הפך להיות רגיז, וכל שיר שהושמע ברדיו נדמה היה לי כאילו הוא נכתב עלי ועל האובדן שלי.
כעת, אני מנסה לאסוף את עצמי, לאסוף את השברים ולסלק מעלי את החברות החדשות שלי כדי לפנות מקום למחשבות חיוביות יותר. זה קשה. מאוד. כגודל הציפייה, כך גם גודל האכזבה ושברון הלב. לא מדובר רק בי. מדובר גם באותו מעגל מצוצמם של שותפיי לסוד, שכל פעם מחדש מתאכזבים יחד עמי. יחד עם זאת, אני צריכה לדעת שזה בסדר גם להישבר, שזה בסדר גם לבכות ולהיות עצובה וזה בסדר לא לנחם את השותפים לסוד. העניין הוא, שאני צריכה ללמוד לאחר מכן לקום מחדש עם כח להמשיך ועם תקווה לעתיד טוב יותר, קל יותר ומשמח יותר.
אני מתחילה טיפול חדש, שכרגע נוגע רק לעיבוי הרירית. זה אומר, שאני צריכה להחדיר 3 כדורי אסטרופם בבוקר ובערב, ובניגוד לנרות הסוסים של האנדומטרין, כאן מדובר בנרות של גמדים... בוא ונקווה שהגמדים יעשו את העבודה שלהם בלילה.
לוחשות יקרות, אני מאחלת לכלכן שחג האביב יביא עמו בשורות טובות ומשמחות, רווי בזיכרונות משפחתיים קסומים, מלא באהבה, חדווה ואושר ושחג זה יישא באמתחתו את החירות מכבלי השעבוד השונים ונחת מהמציאות הקיימת.
חג שמח לכולכן, רווי בזקיקים בשלים וברירית מעובה עם ביוץ תקין ומעברים פתוחים.
נכתב על ידי הלוחשת לשחלות, 21.4.2011
| תגובות | הוסף תגובה |
|
טופס הייעוץ של "בריאת" מזמין אותך לקבל הכוונה אישית מאחד ממטפלי המרפאה.
לטופס 3 שלבים פשוטים וקלים למילוי, בסופו תקבל\י מענה בטלפון, במייל או בפקס, על פי בחירתך.
לסגירת החלון
פניה מהירה