שוב אכזבה, שוב תסכול
"יש לי הפתעה נעימה. הרירית כעת בעובי של 6.5 מ"מ. איזה כיף?"
שיננתי בליבי את המשפט הזה מספר פעמים כאשר הייתי בדרכי לקופת החולים ביום שלישי האחרון בשביל בדיקות הדם, הריריתוש והזיקוקונים. כך תיכננתי לפתוח את השיחה הראשונה שלי עם הנסיך וכך דיברתי אל עצמי במשך שעה בפקקים של הבוקר.
במאבק המשפחתי של הנסיך ושלי לעיבוי הרירית החלטנו, שאני חייבת לנסות ולהירגע באיזו שהיא צורה חוץ משופינג, בישול ואפייה. יוגה, מדיצטיה ודימיון מודרך אינם באים בחשבון כלל, וכמה פעמים אפשר ללכת למספרה לעשות פן... (מבחינתי, כל יום. מבחינת הנסיך, אין כל פסול בתלתלים סוררים). ובכן, החלטנו שבפעם בשבועיים-שלושה אקח לעצמי יום חופש מהעבודה, אשאר בבית ואנוח. אותו יום שלישי נפל בגורל להתחיל את מסורת השאנטי שלי.
בשעה 06:50 בבוקר אמרתי לנסיך, שאיני יודעת כמה יום זה יכול להיות "יום כיף" אם הוא מתחיל בזריקת צטרוטייד לעיכוב הביוץ וממשיך בדקירה נוספת של בדיקת הדם הצפויה ולקינוח, חיטוט בנרתיק לבדיקת הריריתוש והזקיקונים. הנסיך בתגובה, שאל אותי, האם אני מתלוננת (רחמנא ליצלן) ואני השבתי בפולניות מהולה בעירקית, "לא מה פתאום. אני רק מציינת עובדה...".
תיכננתי לי יום כיף של שאנטי, רוגע, שלווה וטיפוח. כך, קבעתי לי ב-08:45 טיפול 10,000 אצל הקוסמטיקאית למריטת השיער המיותר, ב-13:30 טיפול פנים מרגיע ובשעה 15:20 צבע ופן. זה אומר , שיש לי זמן "להירגע" מאחר הצהריים.
בדרך לקופת החולים דיברתי עם עצמי ודמיינתי את הבעת הפנים שלי, כשטכנאית/הרופא של האולטרסאונד יאמרו לפקידה שמקלידה את הנתונים "רירית 6.5 מ"מ. אין נוזל".
כפי שאתן מבינות, יומיים לפני כן, ביום ראשון, בדיקת האולטרסאונד הראתה רירית 5 מ"מ וזקיק 15. תוצאה חביבה ליום מס' 7. באותו יום הייתי אצל המדקר, שהחליט על טיפול אינטנסיבי יותר, והפעם קיבלתי טיפול ב-6 ידיים. המדקר החליט להכניס מדקרת נוספת, חמודה להפליא ומקצועית לא פחות בשם גבי. המדקר קיבל את תפקיד החדרת המחטים, ומפאת הפחד מהתגובה שלי, גבי קיבלה את תפקיד הבערת הנקודות בגוף עם גרגר אורז ואדם נוסף שאיני זוכרת את שמו קיבל את תפקיד המחמם של המוקסה. כך, בעודי שוכבת על מיטת הטיפולים, המדקר והמדקרת החליפו ביניהם כל מיני משפטים שמילים כמו "טייגר", "שיונקו" ו"ליבר" היו שזורות בהם. כאילו שהשפה הזרה של כל הטיפול הפיריוני לא הספיקה לי, כעת אני מנסה ללמוד את השפה הזרה הנוספת של המדקרים.
כתבתי בעבר, שאני מרגישה כמו בארץ זרה, עם שפה זרה ומנהגים זרים ואיני מצליחה תמיד להשתלב ולנהוג כמנהג הילידים.
היום אני מרגישה, כאילו בניתי לעצמי מעין כלא בכמיהה שלי להרות, בכמיהה שלי להרחבת המשפחה.
נחזור לאותו יום שלישי, "יום הכיף" שסידרתי לעצמי בחסות הניסיון להירגע. שמתי פעמיי אל הקוסמטיקאית, ואם לרגע חשבתי שלא התעוררתי עדיין באופן מוחלט, עם מריטת השערה הראשונה, הייתי עירנית להפליא. חזרתי הביתה, חדשה ומצוחצחת עם תחושה נפלאה של הורדת קילוגרם וחצי לאחר מריטת השערות. יצאתי עם הכלב לטיול, סידרתי קצת את הבית יחד עם העוזרת, קיבלתי את התוצאות של בדיקות הדם ומסרתי אותם כמו תלמידה מצוינת לרופא הפיריוני. בשעה 13:00 נסעתי לעשות טיפול פנים, כאשר בדרך קיבלתי טלפון מהרופא הפיריוני שביקש שאגיע בערב לצילום אולטרסאונד נוסף, "מאחר ומשהו לא נראה תקין".
אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה בקשר אלי, הייתי אשה אמידה למדי. בליבי מילמלתי בשקט, שאני לא יודעת, כמה זה יכול להיות "יום כיף" כשמתחילים את היום בזריקת צטרוצייד, ממשיכים בזריקה של בדיקת דם, ממשיכים בחיטוט בנרתיק והתוצאה הסופית רחוקה מלהשביע רצון ובערב צריך לנסוע לתל אביב לעשות עוד צילום...
חזרתי הביתה בשעה 17:00 לאחר שפניי נוקו ביסודיות, שערי נצבע והוחלק, יצאתי עם הכלב לטיול נוסף, אכלתי משהו קטן ויצאתי לתל אביב. בדרך חשבתי לעצמי, שאם אומר מספיק פעמים לעצמי, שהייתה טעות בבדיקה בבוקר, זה אכן יקרה. הגעתי ב-17:45, המתנתי 20 דקות ועשיתי את הצילום אצל הטכנאית המקסימה של הרופא הפיריוני, שאמרה שהיא מצטערת, אבל... – בנות, שום משפט טוב לא יכול להתחיל במילים, "אני מצטערת, אבל". היא אמרה, שהיא מצטערת, אבל הרירית אכן דקה בעובי של 3.5 מ"מ עם זקיק 18 וכדאי שאדבר עם הרופא הפיריוני.
בזמן שהמתנתי לרופא הפיריוני, עברתי אצל המדקר ועידכנתי אותו בתוצאות. באותו זמן הוא היה שמח ומאושר, שכן קיבל זר פרחים נאה למדי ממטופלת, שכפי הנראה עברה ויה דה לרוזה לא פשוטה ובסופו של דבר הרתה וילדה. שאלתי אותו בתמיהה, איך זה בדיוק קשור אלי ומעבר לכך, צרת רבים או שמחת רבים אינה מנחמת אותי. ניהלנו שיחה לא פשוטה על כל התקופה האחרונה, שיחה שאני צריכה לחשוב על הדברים שנאמרו שם שוב, כיוון שבאותם רגעים לא הצלחתי ממש להקשיב לדבריו. שמעתי, אבל לא הקשבתי. הייתי עסוקה יותר מעצירת הדמעות. אני מנסה לא לעשות שימוש במילה "מיואשת". מנסה, אבל מעת לעת, היא נפלטת לי.
הרופא הפיריוני קיבל אותי ושוחח איתי ארוכות. הוא הבין לליבי ופרש בפניי את האופציות הטיפוליות שכעת עומדות על הפרק. מאחר והרירית כרגע מסתכמת ב-3.5 מ"מ, אין טעם לבצע הזרעה. הוא ביקש ממני לקיים יחסים היום ומחר ולקוות לטוב. מאחר יכול להיות, שאם אני לא נכנסת לסטטיסטיקה באופן כללי, גם הפעם לא אכנס ואצליח להרות. לגבי ההמשך, אם אקבל וסת, הרופא הפיריוני יעשה היסטוסקופיה כדי לראות אם אפשר למצוא ממצא כלשהו לגבי הרירית ולאחר מכן, בפעם האחרונה אקבל זריקת גונל של 150 וצטרוטייד כפול כדי למנוע בכל צורה את הביוץ מיום 7. אם זה לא יצליח, נחזור לכמה מחזור טבעי ושוב נקווה לטוב. בנוסף, דיברנו על שאיבת ביציות והפריה – אם לפונדקאות ואם להחזרה של עובר אחד, וזהו. המדקר ניסה לעודד בדרכו ואמר שצריך למצות באופן מלא כל שלב ומעבר לכך יש עוד אפשרויות רבות....
התקשרתי לנסיך והודעתי לו, שלא הייתה טעות הפעם, והרירית שוב בטראומה. בצד הבשורות הטובות, הודעתי לו שצריך לקיים יחסים היום ומחר ולקוות לטוב. חזרתי הביתה, הכנסתי את הבית לנוהל של אש לילה רומנטי בארומה קסומה של וניל ולבנדר, אמרנו תפילה וקיווינו לטוב.
זהו זה. היום קיום יחסים נוסף והמתנה נוספת של שבועיים.
כשהמתנתי בקופת החולים בבוקר לאולטרסאונד, שאלה אותי אחת הבנות החדשות (לי כבר יש פז"ם), איך אני לא מתייאשת. איך אני בכלל מחייכת. הסברתי לה בעדינות, שאני נעה בין חיוך לבכי, בין תסכול לתקווה ולצערי הדבר היחיד שנותר לי לעשות הוא להמשיך. הבעיה היחידה היא, שצריך לדעת איך להמשיך באופן מושכל. על זה אני עדיין עובדת...
זהו זה להפעם. אני מאחלת לכולכן שבוע מצוין, רווי בזקיקים בשלים וברירית מעובה עם ביוץ תקין ומעברים פתוחים.
לאלו, החוגגות את יום האם, מאחלת שיהיה יום אם שמח ומאושר ולאלו שאינן יכולות לחגוג אותו עדיין, אני מאחלת שבשנה הבאה, תחגגו כפליים.
| תגובות | הוסף תגובה |
טופס הייעוץ של "בריאת" מזמין אותך לקבל הכוונה אישית מאחד ממטפלי המרפאה.
לטופס 3 שלבים פשוטים וקלים למילוי, בסופו תקבל\י מענה בטלפון, במייל או בפקס, על פי בחירתך.
לסגירת החלון
פניה מהירה