המראה
שלום לכל הלוחשות. כפי שסיפרתי לכן בפעם הקודמת, הנסיך ואני שמנו פעמינו לאילת לכבוד יום נישואינו הראשון. מה אומר ומה אגיד – מה יכול להיות רע, כאשר ההתלבטויות היחידות שעמדו בפנינו הן, מתי לאכול, מתי לישון, מתי לנשנש, מתי לנמנם ומתי לעשות מסאג'?
היה קצר, מקסים והתנתקות מוחלטת מהעולם כולו (למעט הרירית), ואם היינו נשארים עוד כמה ימים במלון "דן", גם 2 זוגות המכנסיים שכן עולים עליי, היו עוברים למחלקת הבגדים, שכבר לא בשימוש אצלי. אני חושבת, שצריך לצלם את האנשים, שנכנסים לארוחת הבוקר במלון "דן" אילת. אלו צועדים במרץ ושועטים אל עשרות דוכני המזונות הטעימים שמכינים שם, ולאחר מכן לצלם את אותם אנשים, שמדדים בקושי רב מחדר האוכל, וכל אחד מלמל לעצמו: "אוף, אכלתי יותר מדי. קשה..." הנסיך מצידו הפך עצמו לסינדרלה והתפנק מדי יום במסאג' רקמות עמוק מידיה האדיבות של סבטה המעסה, ופה חטא מעט בפדיקור ופה השתתף ברחצת חמאם, ובחצות נרדם. הלוחשת שלכן ניסתה את מסאג' האבנים החמות האהוב עליה והתאכזבה קלות, שכן זלדה המעסה החליטה מסיבה לא ידועה לחכך את האבנים החמות האחת בשנייה לאחר כל פעם שהיא הניחה אותן על גופי, דבר שעשה רישרוש בלתי פוסק ובלתי נסבל וניחנס לי את כל האוירה הרגועה, שניסיתי ליצור. חוץ מזה, היה מצוין ומומלץ לכל אחת.
יום ראשון. שבוע חדש. אני כעת בשלב ההמתנה, ולא ממש מסתדרת איתו. אמי היקרה אמרה לי בעדינות: "אולי את צריכה להכין את עצמך לכך שהפעם זה לא יצליח". איך בדיוק אני אמורה להכין את עצמי לזה? אחרי כל הזריקות שקיבלתי?! אחרי כל ההורמונים? מצד אחד, כלפי חוץ אני כל הזמן אומרת, שהסיכוי להרות עם רירית של 3.3 מ"מ הוא אפסי, מאידך – ביני לבין הלוחשת, אני מקווה כל כך, שכפי שהמצב שלי חריג באופן כללי, גם הפעם אגלם את אותו 0.1% של המקרים, שזה כן קורה. שגם הפעם לא אכנס לסטטיסטיקה.
בשני בערב ובשלישי החלו לבצבץ הפרשות חומות קלות, דבר שהעכיר את מצב רוחי לחלוטין, שכן כבר בניתי על הבשורה בחג החנוכה, על הנס הגדול והפרטי שלי. התקשרתי אל הפקידה של הרופא הפיריוני ושאלתי, האם גם עכשיו אני צריכה להמשיך את האסטרופם הוגינלי לאור ההפרשות, מה גם שזה לא כל כך אסטטי מבחינתי... היא מצידה בדקה עם הרופא הפיריוני שהודיע נחרצות, "עד שאין דם של ממש, לא מפסיקים". נו, במלחמה כמו במלחמה. אני ממשיכה.
המדקר מצידו אף הוא הוסיף ואמר לי: "טוב, ידענו שכנראה זה לא יצליח הפעם..." – באמת, ידענו? "אבל קיווינו" השבתי לו בתמימות ילדותית מבוישת. באמת, קיווינו.
בעצתו של המדקר, קראתי את כל הגיליונות הקודמים של הלוחשת. עד עכשיו לא ממש קראתי אותם בפעם שנייה לאחר ששלחתי אותם אליו חוץ מתיקוני הגהה. האמת – לא אהבתי בכלל (אני משתמשת כעת בלשון עדינה ביותר) את הדמות, אשר הצטיירה בגיליונות. לא אהבתי את המראה הזו שהונחה מול פניי, והראתה לי את ההתמודדות היומיומית שלי עם המצב, אשר נכפה עלי בעל כורחי. מאז ומעולם הייתי ביקורתית כלפי עצמי. הנטייה "הקלה" שלי לפרפקציוניזם בולטת גם כעת. כשאני קוראת על הלוחשת של השבועות האחרונות אני מביטה במישהי, שאיני בטוחה שהייתי רוצה לחבור אליה. מדובר במישהי מתוסכלת, ממורמרת, קוטרית, שכל הוויתה מסתכמת ברירית עבה – רירית דקה. יכול להיות שבאמת יש מקום להחליף את השם ל"לוחשת לרירית" ולא "לשחלות", שכן זו שלוחשת לרירית נראית לי טיפונת אופטימית יותר, אשה שיש לה דברים נוספים בחייה חוץ מהרירית. מצד שני, יכול להיות שאני קשה עם עצמי וכמו תמיד - לא מוכנה לקבל את העובדה שיש דברים, שאינם נמצאים בשליטתי, וישנם דברים שלא מסתדרים בשלשות ולפי לוח זמנים מוגדר ומתוכנן וזה בסדר שאין בנמצא איזשהו גורם מקצועי שיכול לומר לי באופן חד משמעי, יקרה כך או יקרה כך. יכול להיות, שאני צריכה לקבל את העובדה, שהתשובות תמיד יהיו אחת משלוש: 1. את מבייצת; 2. את לא מבייצת; 3. בייצת אתמול...
יום חמישי היום. אני עדיין ממתינה. אתמול היה נר ראשון ועדיין לא היו דימומים. רק הפרשות חומות קלות. גם היום המצב ממשיך באופן דומה חוץ מהעובדה שאין לי בכלל תיאבון – דבר המאפיין את תקופת הפרו וסת אצלי, והלוחשת שלכן – היא מנסה להדגיש את הצד האופטימי שבה (הוא קיים באיזשהו מקום. אני מבטיחה) ולקוות שהמצב ימשיך כך עם יום ראשון בבוקר וכשאעשה את בדיקות הדם של הבטא, אלו ינציחו את קליטת ההיריון...
יום שישי היום. קמתי עם תחושה מוזרה. ניסיתי לא לחשוב על כך שלא הייתי רעבה כל השבוע ושזה לא יכול להיות קשור לכך שהתאריך של היום הוא היום שבו הוסת יכולה להופיע. בחשש עמוק פניתי לשירותים אחרי החודש הארוך ביותר בחיי ואז הבטנו פנים מול פנים: הוסת ואני.
לוחשות יקרות, אני מאחלת לכן חג חנוכה שמח, ושכל אחת מכן תמצא במהלך 8 ימי החג את הנס הפרטי שלה - קטן כגדול... לדאבוני, הנס שייחלתי לו לא ארע בחג הזה. כנראה, שעבור הדברים הטובים, אלו החשובים ביותר שיישארו חקוקים לנצח בדמותנו, צריך לעבוד קשה יותר. זה בסדר, אני לא מפחדת מעבודה קשה – אני רק מבקשת שכר הולם בצידה....
בברכת זקיקים גדולים, רירית עבה וביוץ תקין, שיהיה לכן שבוע מהנה ופורה. הישארו אופטימיות ואל תפסיקו ללחוש לשחלות (או לרירית).
נכתב על ידי הלוחשת לשחלות, 3.12.10
| תגובות | הוסף תגובה |
טופס הייעוץ של "בריאת" מזמין אותך לקבל הכוונה אישית מאחד ממטפלי המרפאה.
לטופס 3 שלבים פשוטים וקלים למילוי, בסופו תקבל\י מענה בטלפון, במייל או בפקס, על פי בחירתך.
לסגירת החלון
פניה מהירה