המאבק בין הלוחשת לשחלות לבין החולשת על הלוחשת
שלום לכל הלוחשות. לא כתבתי לכן מיום שלישי האחרון, ולא משום העדר חוויות. הייתי צריכה הפסקה מעצמי, הפסקה מהעיסוק היומיומי בשחלות וברירית. לדאבוני, ההפסקה מהכתיבה לא הפחיתה מהעיסוק היומיומי בשחלות וברירית, גם אם לא רציתי לכתוב ולדבר על כך.
אני רוצה לשתף אתכן בחוויותיי מיום חמישי האחרון בשבוע שעבר. כהרגלי, קמתי בשש וחצי (אם לא לארגן את הילדים להגעה לגנים ולבית הספר, אז לארגן את עצמי להגעה לקופת החולים לבדיקות הדם ולבדיקת הרירית והזקיקים).
יצאתי מהבית בשעה 06:55 בבוקר (אפילו מנקה הרחובות עוד לא התעורר) ונסענו – ההורמונים, הרירית ואנוכי אל קופת החולים. לקח לי הפעם "רק" שעה להגיע לקופת החולים (בדרך כלל מדובר בשעה ורבע). הגעתי וביצעתי את בדיקת הדם אצל אותה אחות, שאיבדה את המבחנה שלי ביום שלישי שעבר.
אחרי אינספור התנצלויות ומעט עצבים מצידי (בכל זאת, זה בוקר), נתתי לה לעשות את בדיקת הדם, ירדתי למעבדה, נתתי בידיים רועדות את המבחנה שלי ווידאתי שהיא לא תלך לאיבוד כמו אותה נשיקה שהלכה לאיבוד... עליתי בחזרה למחלקה כדי לבדוק את הרירית והזקיקים, ו"להפתעתי" גם היום הטכנאית לא הגיעה בבוקר. ביקשו שאחזור בצהריים בין 15:30 ל-17:00. נסעתי בחזרה הביתה לארגן את התיק לעבודה (נסיעה חזרה היא 17 דקות לכל היותר), והנסיך שראה אותי כל כך עייפה עם עיגולים בגוון שחור כחלחל בלתי מחמיא סביב העיניים שלי, המליץ בחוכמתו הרבה, שאלך לישון כמה שעות ולכל היותר אעבוד היום מהבית. כמובן, שברגע שנכנסתי למיטה, לא הצלחתי להירדם והחלטתי שרק דבר אחד יכול לעודד אותי: למצוא קצת בגדים חדשים במידה 38 (נפרדתי סופית מהמידה 34-36) ואח"כ לקנות צלי כתף ופרגיות עוף לארוחת שישי. את הצלי אבשל בישול ארוך עם יין אדום ואת הפרגיות אעשה ברוטב חלב קוקוס. בנוסף, אקנה במיה ואורז לנסיך העירקי שלי. נשמע טוב, לא? – אז זהו, שלא.
מסתבר, שטרם השלמתי עם העובדה שעליתי קילו או שניים כתוצאה מכל ההורמונים במהלך החודשים האחרונים, כאשר הזריקות לא ממש הועילו לניפוח הבטן, ולא הייתי מסוגלת לקנות שום בגד. שום דבר לא נראה לי מתאים. שמתי פעמיי לקצבייה, קניתי את הבשר והעוף, קניתי את הבמיה והאורז ושבתי הביתה.
קיבלתי את תוצאות בדיקות הדם, שכהרגלן היו מצויינות. התגובה השחלתית הייתה נפלאה. כולם התלהבו ממנה. נסעתי ב-14:30 לקופת החולים והמתנתי בתור לצילום הרירית והזקיקים. בצילום - מסיבה לא ברורה - הטכנאית ראתה, שהזקיקים - שהיו רק יומיים לפני כן בגודל של 16 מ"מ בשחלה מימין ו-11 ו-12 מצד שמאל – עשו מעשה "דנידין" ונעלמו, כלומר: הזקיק בגודל 16 מ"מ הפך לזקיק בגודל 10 מ"מ והזקיקים משמאל נעלמו כליל. הרירית הייתה עדיין 3 מ"מ. הייתי המומה.
מסרתי את גיליון הציונים של האולטרסאונד למדקר ולרופא הפיריוני, שלא הבינו מה קורה. הרי תוצאות בדיקת הדם הראו, שאני לקראת ביוץ, והצילום הראה שכנראה כבר בייצתי. חזרתי הביתה מאוכזבת ומעוצבנת והשעה הייתה כבר 16:15 אחר הצהריים. אמרתי בליבי, לפחות אשים את הצלי בתוך הסיר. אולי משהו יצא טוב היום. הגעתי הביתה, ניקיתי את הבשר, הכנתי אותו, טיגנתי בצל סגול ושום, וברגע שהתכוונתי לצרוב את הבשר, התקשרה הפקידה של הרופא הפיריוני, שביקש שאגיע לצילום חוזר אצל הטכנאית הפרטית שלו. משהו לא הגיוני.
השעה הייתה 17:30. לקח לי "בסה"כ" שעה להגיע בחזרה לתל אביב, המתנתי כחצי שעה לצילום הרירית והזקיקים. ב-19:00 לקחתי את הזקיקים והרירית לצילום, ו.... הפתעה! הזקיקים "חזרו"! משמאל היה זקיק מכובד של 19 מ"מ ומימין היו זקיקים של 16 מ"מ ו-15 מ"מ. לדאבוני, הרירית נותרה 3 מ"מ. "איך זה יכול להיות, שהטכנאית בקופת חולים לא ראתה את הזקיקים"?! שאלה בעצבנות הטכנאית של הרופא הפיריוני. זה הרי כל כך בולט!!!
לוחשות יקרות, השעה הייתה כבר אחרי 19:00 בערב, וכל מה שעשיתי במשך היום הארור הזה הוא לרוץ מקופת החולים אל הרופא הפיריוני. זה באמת עובר כבר כל גבול אפשרי, ועוד לא התחלתי לדבר איתכן על העלויות, שכל הטיפולים והצילומים גובים ממני. רק השבוע עשיתי 2 צילומי אולטרסאונד בעלות סמלית של 300 ₪, מאחר והצילומים בקופת החולים לא היו הגיוניים או שפשוט הטכנאית החליטה לא להגיע. זה לא כולל את התרופות והזריקות.
לאחר שממצאי הצילום עברו לרופא הפיריוני, הפקידה ביקשה שאמתין להוראות במרפאה. קיבלתי את ההוראות רק בשעה 20:15. אין לי טענות כלפי הרופא הפיריוני כמובן, שהיה אותה עת עם מטופלות אחרות, אבל יש לי טענות כלפי המערכת הציבורית כולה, שלא יודעת לספק פתרונות טובים למטופליה. לא ייתכן, שאאלץ להגיע פעמיים ביום – פעם בבוקר ופעם אחר הצהריים – אל קופת החולים, וזאת 3 פעמים בשבוע במשך כשבועיים וחצי מתוך חודש שלם. לא ייתכן, שייעשו טעויות כל כך חמורות בצילום אולטרסאונד, שעל פיו לוחשת כזו או אחרת תקבל טיפול רפואי. יחד עם זאת, כל פעם שאני אומרת משהו, זה נראה כאילו זה נופל על אזניים ערלות, וחבל.
עכשיו זה סופי, אני לא מגיבה טוב להורמונים (כאילו שלא ידעתי את זה לפני כן...). במקום שההורמונים יעזרו לעבות את הרירית, הם רק גורמים לה להיות דקה יותר. כפי שהרופא הפיריוני הסביר לי: "נכון, הבעיה אינה שכיחה בכלל, אולם היא קיימת (אלוהים יודע, מה זה אומר), ומה שננסה הוא לחזור למחזור טבעי יחד עם הזרעה", ובשביל הכיף כיוון שיש עדיין סיכוי של 0.9% שהפעם כן אקלט, אני צריכה לקחת אסטרופם וגינאלי פעמיים ביום. קיבלתי פתק מהפקידה של האחות, שאומר כדלקמן:
1. להזריק את זריקת האוביטרל בערב;
2. לקחת אסטרופם וגינלי פעמיים ביום (בוקר וערב);
3. לקיים יחסים ביום חמישי, שישי ושבת (איזה כיף, שמישהי זרה
כותבת לך לבצע מעשה כל כך אינטימי...);
4. לבצע בדיקת דם ביום שלישי;
5. לקוות לטוב ואם הוסת תבושש לבוא, לבצע בדיקת דם ב-05.12.10.
בנקודה זו ומאחר ואני מאמינה בסמלים ובמועדים סמליים, אני באמת מקווה, שחג החנוכה המבצבץ בפתח ייתן לרירית העיקשת השראה ויקרה נס גדול, ואקלט.
חזרתי הביתה. השעה הייתה כבר 21:15. הייתי כל כך עייפה, שלא היה לי כח לכלום. ברקע היה את המשחק של מכבי ותוכנית מסטר שף. ברוח המסטריות הכנסתי את הצלי לסיר כדי לצרוב אותו, וזאת רק כדי לגלות שהסיר לבישול ארוך שלי מקצר.
אין שום ספק בדבר: יום חמישי כזה עוד לא היה לי.
בכוחות רצוצים, ביקשתי מהנסיך שיזריק את זריקת האוביטרל והתנחמתי בכך שכנראה זו הזריקה האחרונה שאאלץ לקבל במסגרת הזו. השעה כבר 22:30 בלילה. בשארית כוחותיי ארגנתי את הבית וחדר השינה לעוד אש לילה צופיפניקי ספוג ברומנטיקה ונרות ריחניים בארומת וניל, והאמת היא שמרוב העייפות של הנסיך ושלי, לא הפסקנו לצחקק על האופן בו הדברים מתנהלים, צחקוק מהול בקנאה גלויה, שבצבצה לה אי שם בפינה השמאלית של המיטה, על כך שישנם זוגות שתהליך הרבייה הולך להם בקלות. אני רק מקווה, שזה לא אומר, שלעוללית הראשונה שלנו יהיו חיים קשים. בכל מקרה, הנסיך הבטיח לי, שהוא יסביר לה באופן מפורש וברור, שאימא שלה עברה הרבה מאוד כדי להביאה אל העולם שלנו... "אימא" – איזה צליל יפה יש למילה הזו.
הסופ"ש עבר מהר, רווי באירוח של חברים הן בשישי בערב, הן בשבת בבוקר והן בשבת אחר הצהריים, ובין לבין - אש לילה עם נרות בארומת וניל בהתאם להוראת הפקידה של הרופא הפיריוני. אמי היקרה הודיעה, שבת הזוג של הפיל אלכסנדר - הפילה טטיאנה - אוטוטו בתנור והיא כבר תצטרף אליו. הוא עומד לו בניחותא בחזית הגינה, כאילו ממתין לעוללית שתבוא.
בשלישי בבוקר שמתי פעמיי שוב אל קופת החולים על מנת לבצע בדיקות דם של E-2 ופרוגסטרון. שוב, הנסיעה ארכה "רק" שעה, וכשסוף סוף הגעתי - "נדהמתי" לגלות, שהאחות צריכה להגיע רק בשעה 10:00 בבוקר. לאחר שהוסבר לפקידות, שמדובר בבדיקות דם של IVF וצריך להעבירן למעבדה לא יאוחר מהשעה 08:30-09:00, אמרו לי לרדת אל "שוש'קה מהפטריות". "אל מי?" שאלתי בתמיהה מהולה בעצבים... כשראו שיש עוד לוחשות שזקוקות לבדיקת דם של פוריות, הזעיקו את "שוש'קה מהפטריות", שניאותה להגיע למחלקת נשים ולקחת מהלוחשות שהיו שם דם. לא ייאמן, כי יסופר. לפעמים אני חושבת לעצמי, שאנשים לא יאמינו לי, אלא אם אצלם את ההתרחשויות הללו. באמת - "שוש'קה מהפטריות" - אין לי מילים.
בכל אופן, התוצאות של בדיקות הדם היו "מצוינות" – כך השיבה לי הפקידה של הרופא הפיריוני. שאלתי את הפקידה והתנצלתי מראש, אם השאלה תהיה מגועה בטמטום קל, מה התוצאות אומרות הלכה למעשה והאם התוצאות "המצוינות" יכולות לומר משהו על סיכויי ההיריון. הפקידה האדיבה ישר הרגיעה אותי ואמרה שהשאלה אינה מטומטמת וכולן שואלות את זה (זה לא עושה את פחות מטומטם, למי שבאמת מבין בתוצאות בדיקות), ובכל מקרה, התשובה היא – לא. זה לא מעיד על שום דבר ביחס להריון הצפוי, אבל זה בהחלט אומר שאיני זקוקה לשום תמיכה הורמונאלית (ואת זה כבר ידעתי בתחילת החודש). זהו זה. כעת ממתינים, וכפי שלמדתן כבר להכיר את הלוחשת שלכן, זהו אחד השלבים היותר שנואים עליה. מצד אחד, אני חושבת על האופן בו אבשר לנסיך על ההצלחה המסחררת. חשבתי לקנות לו חבילת תינוקייה, כלומר: קרוסלת טיטולים עטופים במגבת רכה, שבתוכה חליפת תינוק זעירה עם מוצץ ומברשת רכה וספר תהילים קטן, ובאמצע - לתפארת מדינת ישראל - גיליון תוצאות הבדיקות שלי, שמראות הריון. כאילו מדובר בדיפלומה. להורים אני אקנה זוג נעליים זעירות ומדריך לסבא ולסבתא המתחילים, והכל יהיה ביום ראשון בעוד שבועיים, נר חמישי של חנוכה... (זה לא שתכננתי את זה לפרטי פרטים או משהו...) מצד שני, יש את המחשבות על כך שאאלץ לבשר לנסיך שאצלנו לא ארע נס פח השמן, ורק מהמחשבה אני נהיית עצובה.
כל הזמן יש מעין מאבק סמוי בין הלוחשת שלכן לבין הצד האפל של הלוחשת, שהיא יותר בכיוון של החולשת על הלוחשת. הלוחשת היא באופן יחסי אשה אופטימית והחולשת על הלוחשת הינה באופן מוחלט אשה פסימית. לעיתים ידה של הלוחשת על העליונה ולעיתים ידה של החולשת על הלוחשת הינה על העליונה. זהו מאבק מתיש, אשר מתעורר דווקא לפני שנרדמים, ואני מנסה בכל כוחי להשתלט על החולשת על הלוחשת. לא תמיד זה מצליח לי.
מחר זהו יום נישואיי הראשון. הנסיך ואני החלטנו לטוס לאילת ולהתבצר בסוויטה במלון דן אילת מרביעי ועד מוצ"ש. רק אנחנו, הים, השקיעה והאוכל. רציתי מאוד, שבמועד הזה כבר אדע שאני בהריון ונוכל לחגוג לא רק את השנה שחלפה ואת זו שעוד צפויה לחיינו יחדיו, אלא גם את ההיריון. אני מקווה מאוד, שברוח הניסים, הנפלאות והמכבים, משהו טוב מתבשל כעת בגופי, כדי שאוכל לבשר בשורות טובות.
בברכת זקיקים גדולים, רירית עבה וביוץ תקין, שיהיה לכן שבוע מהנה ופורה. הישארו אופטימיות ואל תפסיקו ללחוש לשחלות.
נכתב על ידי הלוחשת לשחלות, 23.11.10.
| תגובות | הוסף תגובה |
טופס הייעוץ של "בריאת" מזמין אותך לקבל הכוונה אישית מאחד ממטפלי המרפאה.
לטופס 3 שלבים פשוטים וקלים למילוי, בסופו תקבל\י מענה בטלפון, במייל או בפקס, על פי בחירתך.
לסגירת החלון
פניה מהירה