סמבת ה-E2 וואלס הרירית
שלום לכל הלוחשות. אני שוקלת ברצינות להחליף את השם ל"לוחשת לרירית" במקום "לוחשת לשחלות". אתן יודעות איך זה, משנה שם – משנה מזל, ו"מזל" זה בדיוק מה שאני זקוקה לו כעת.
לאלה שהדחיקו את תוצאות הבדיקות מיום חמישי האחרון, אזכיר כי ההורמונים והזקיקים שלי החליטו לרקוד לצלילי הסמבה בעוד הרירית בחרה דווקא לרקוד לצלילי וואלס אנגלי מסורתי. המדקר הציע ברוב אדיבותו, שאגיע שוב בערב יום חמישי לטיפול בו הוא ינסה ביחד איתי לשכנע את הרירית הגבעולית, שרק אם תרקוד קצת סמבה, היא תוכל להפוך עולמות. ניסיתי. שיניתי פגישות ולקחתי איתי את הנסיך, שהמתין לי בסבלנות בחוץ במשך כל הטיפול והיה מופתע (שוב) שאני מצליחה לשכב בשקט במשך שעה ולא לזוז עם מחטים, שמכסים את גופי.
נהיר וברור לי, כי קיים קשר סימביוזי בין הגוף לנפש. ברור ונהיר לי, שנפש לא בריאה יכולה להשפיע עמוקות על הגוף, ועד כמה שזה ברור וידוע כי קיימת סיבה פיסיולוגית טהורה, לכך שאני נמצאת במצב של תת פוריות, אני יודעת שאם הנפש שלי תהיה בריאה, היא תוכל לסייע לגוף לצאת מהתסבוכת שהוא נכנס אליו.
יחד עם זאת, בין העובדה שהדברים נהירים לי לבין ההפנמה והביצוע, קיים פער לא קטן. בוא נודה באמת: קיים פער רב מאוד, ואני מנסה בכל מאודי לצמצם את הפער הזה. זה לא שהנפש של הלוחשת שלכן אינה בריאה, היא פשוט מוטרדת ומתוסכלת, וכשהיא מוטרדת ומתוסכלת יתר על המידה (כפי שקורה לאחרונה), היא כועסת, וכשהיא כועסת היא מעזה לכעוס על עצם זה שהיא כועסת, ובסופו של דבר, היא מתכנסת בתוך עצמה ומתבשלת בישול איטי וארוך, כזה שמביא לתבשיל של קווץ'.
בדומה לכך, אני מאמינה, שהמעיים והבטן הם ראי לנפש. כל מה שמתבשל במקום הזה, כל מה שרגיש במקום הזה, כל מה שמתנפח במקום הזה - מהווה ראי לנפש שלנו, ואצלי לוחשות יקרות, הבטן נפוחה למדי (מלבד ההורמונים שמנפחים אותה באופן חריג). זו בהחלט תוצאה בלתי רצויה הן באופן כללי ובפרט במהלך הגיבוש לסיירת המאמא שלנו. ועל כך צריך לעבוד. לעבוד באופן מודע ולעבוד קשה בלי להרפות.
המדקר שאל אותי במהלך הדיקור, האם אני מאמינה שבסופו של דבר כל המסע הזה יסתיים בהצלחה. בשביל המחשת השיחה, מאזן הכוחות בחדר בעת השאלה היה כך: בפינה השמאלית שוכבת הלוחשת במשקל נוצה (נוצה + הורמונים) עם מספר לא מבוטל של מחטים נעוצים על גופה, ובפינה הימנית עומד המדקר במשקל בינוני עם מעין סיגר מחמם לבטן (מכונה בשם מוקסה) בידו. איך שלא תסתכלו על זה, מדובר בנוק-אאוט למדקר...!
ובכן, האם אני מאמינה? לא. האם אני רוצה להאמין? כן. האם אני מצפה ומקווה לטוב? כן. המדקר לא ויתר, חקר ודרש, מהי אותה ליבה, מהו אותו כוח, המצוי אצלי שנותן לי את היכולת להמשיך או לפחות זה שיכול לתת את הכוח. על כפות המאזניים, אשר עומדות במרומי הנפש של הלוחשת שלכן, מצויות 2 אנרגיות זו לצד זו. משמאל, יש את החרדות, הספקות, התסכול ולעיתים הייאוש, ומימין נמצאת אנרגיה אחרת, כזו הניזונה מתקווה, מאופטימיות, מאמונה עיקשת בהצלחה. במקרה האופטימלי, המאזניים נוטות לימין. במקרה הרע, המאזניים שקולות. במקרה הרע מאוד, המאזניים נוטות לשמאל. אם תשאלו אותי, מהו מצב המאזניים אצלי, זה תלוי ביום, בשעה ובתוצאות הבדיקות... המדקר, שחוטא מעת לעת בחיטוט בנבכי הנפש, נתן לי שיעורי בית וביקש ממני לתור אחר משפט אחד, שמגלם את אותו כוח, את אותה ליבה. האתגר הוא למצוא משפט "מתוך הקרביים והלב", ולא מתוך הראש. עד כה נחלתי כישלון. 2 המשפטים היחידים שחשבתי עליהם הם: "רירית עבה בנפש בריאה" ו-"גם לסבל יש אורך חיים מוגבל". יש לי את כל השבוע לחשוב על משהו.
הסופ"ש הזה לא עובר עלי בקלות. במהלך הסופ"ש ועד יום ראשון אני מקבלת מינון כפול של זריקות לעיכוב הביוץ ובעקר זריקה נוספת של גונל. המטרה היא לתת לרירית זמן להתאושש וללמוד את צעדי הסמבה המהירים בסופ"ש ולהגיע לפחות לצעדים בעובי של 5-6 מ"מ. אם הרירית לא תלמד ותעשה את חלקה במסע, כל הזריקות שהזרקתי עד ליום ראשון הקרוב (10 זריקות גונל ו-9 זריקות לעיכוב הביוץ) ירדו לטמיון. העצוב הוא, שכל הכאב שעברתי עד כה החודש הזה, כל החרדות ויתר הקשיים יתגמדו למול העובדה, שאני יודעת שאצטרך לעבור את זה שוב, וגם אז קיימת חוסר ודאות, האם זה יצליח, אם לאו.
אני חייבת להודות, שאיני מתמודדת היטב עם חוסר האונים הזה. באופן כללי חוסר אונים וחוסר ודאות מנוגדים לאופיי. אני אוהבת לדעת, מה יקרה, מתי זה יקרה ומה תהא התוצאה בסוף. זה לא שאני לא אוהבת הפתעות או מצבים ספונטניים, אני פשוט אוהבת לשלוט בהתרחשות ולדעת את התוצאה מראש – באופן ספונטני, כמובן...
צפיתי היום בטלויזיה על כל ההורים שרצחו את ילדיהם. אני לא מצליחה להבין, איך אם יכולה לסיים את חייו של מי שהיא עצמה נתנה לו חיים. אני חושבת, שזו אחריות כבירה להיות הורה ודווקא הגיבוש לסיירת בפלס"ר שאני עוברת כעת מעצימה את התחושה שלהיות הורה זה לא מובן מאליו ויכול היה להיות שיש לתת רישיון להורות. מצד שני, אני סבורה כי ההפריה עצמה, ההשתרשות וההיריון עצמו הוא כן מובן מאליו, ואני לא מצליחה להבין, מדוע זה לא קורה אצלי. אני חושבת, שלכל דבר יש סיבה ואני מנסה למצוא את הסיבה האמיתית לכך מעבר לדקיקות הרירית. אולי איני מוכנה להיות אמא? אולי אני לא צריכה להיות אמא? – אולי אני צריכה להפסיק לטמטם את עצמי, וזהו?! – נראה לי, שכן.
יום ראשון. שבוע חדש. הייתה תחזית אופטימית באופן יחסי באסטרולוגיה. דיברו על "יום ידידותי", וכשמתנסחים כך, זה לבטח יקרה ותהיה לזה השפעה ישירה על תוצאות בדיקות הדם ובדיקת הרירית, לא? מסתבר שאסטרולוגיה לחוד, ורירית לחוד. ביצעתי היום את מעקב הזקיקים אצל רופא הנשים שלי מזה 16 שנה. החלטתי לתת לו את הכבוד הנכבד לומר לי, שהרירית התעבתה יפה. לדאבוני, הרירית עדיין עמדה על 3-4 מ"מ, כאשר הזקיק מאידך גדל וצמח לו ל-22 מ"מ. אין ספק, שלא מדובר בתוצאות טובות. על איזה יום ידידותי בדיוק דיברה האסטרולוגית? – זו פעם אחרונה, שאני מסתכלת על השטויות האלה. כיוון שהרופא שלי מכיר אותי כבר 16 שנה, התאפקתי כדי לא לבכות כשהוא אמר לי את תוצאות הבדיקה. התאפקתי כדי לא לבכות, כשאמרתי לו מה שהרופא לפריון אמר לי, שאם לא אצליח לעבות את הרירית, הפתרון בסופו של דבר הוא פונדקאות. יחד עם זאת, כשהוא אמר לי, שזה יכול להיות פתרון לא רע בכלל, שיהיו לי ילדים עם המטען הגנטי של הנסיך ושלי, רק שלא אני אהיה זו שאשא אותו - אז לא הצלחתי להתאפק, ובכיתי. בדרך כלל, איני מרשה לעצמי לבכות בפומבי בפני אנשים שהם לא הנסיך. אבל פשוט לא יכולתי. הרופא שלי דיבר על עוד כל מיני יתרונות שיש לי בחיים כעת ושהוא שאל אותי, אם אני מקשיבה לו, אמרתי שאני שומעת אבל כרגע אני לא יכולה להקשיב, ואז הוא שיחרר אותי לדרכי.
זהו. נסענו לעבודה, הרירית ואני. אני כעסתי עליה והיא עלי. בהמשך קיבלתי את בדיקות הדם, וכאמור הרירית כמנהגה בקודש דבקה בוואלס וההורמונים בסמבה. זה כמו להיות בגלות בארץ אחרת עם שפה אחרת, מנהגים אחרים, אוכל אחר. הכל אחר ושונה, ואני לא מצליחה להסתגל. אני לא מצליחה ללמוד את השפה, אני ממש לא אוהבת את האוכל, ואני לא מבינה, מדוע אני לא יכולה להיות גם הפעם מצטיינת מחלקה, כפי שאני רגילה.
התוצאות הועברו למדקר ולרופא הפיריוני. אני מרגישה כמו בלימודים, כאילו אני מוסרת את הבחינה למרצים שלי. המדקר לא התלהב מריקוד הוואלס של הרירית, ואני שוקלת ברצינות ללכת לאלי מזרחי או לאנה אהרונוב, שילמדו אותי את הצעדים הנכונים. לדעתו, הסיכוי להריון החודש הזה קלוש ובאותה נשימה ציין, כי אני "צריכה לקחת את זה בקלות כחלק מהתהליך, כי אם אקח את זה קשה, זה לא יעזור" – נו באמת? אתה צוחק עלי?! איך אני אמורה לקחת את זה בדיוק ב"קלות"? אתה יודע כמה זריקות הוזרקו לי החודש? אתה יודע, מה זה לבקש ממישהו אחר, שיזריק לי כל יום רק בגלל השטות הקטנה הזו שנקראת פחד ממחטים? אתה יודע, שהבטן שלי נראית כאילו מישהו לקח אלה והכה בה כל כך בחוזקה, עד שחרוטים עליה כל כך הרבה סימנים כחולים, אדומים וסגולים, שאני מתביישת להרים את החולצה? אתה יודע, כמה קשה לי לאחוז בתקווה וכמה קל ומהר אני נופלת לתהומות האכזבה? אתה יודע לכמה מנגנוני הכחשה אני פונה מדי יום בשביל להמשיך? - אני מניחה, שאתה יודע. אתה נתקל בזה אינספור פעמים ביום עם אינספור מטופלות, שחשות את אותן תחושות, ואתה אפילו אמפאטי מאוד, מקשיב ומנסה לומר את המילים הנכונות. לא כלפיך או כלפי אף אחד אחר, הכעס והתסכול מופנים. גם הנסיך נוקט באותה שיטה, וזה עוד יותר קשה. אני פשוט לא מסוגלת לשמוע עוד מישהו שיאמר לי, שאני צריכה לקחת את זה בקלות, כי זה לא קל. זה לא פשוט, ואיני בטוחה שאני יודעת, איך "לעשות את זה קל". זה הדבר היחיד שמעסיק אותי, ומאידך זה לא הדבר היחיד שאמור להעסיק אותי. יש לי עבודה. יש לי משפחה. יש לי חברים. יש עוד דברים חוץ מצעדי הריקוד האיטיים והנוקשים של הרירית!!!
לא הצלחתי להתרכז בשום דבר במשרד. התחושה היא כמו בלונה פארק על רכבת הרים של רגשות. פעם את למעלה ופעם את למטה, והדבר הוודאי היחידי הוא שכמו בלונה פארק, אני עומדת בתור ומסתובבת עד אין קץ... לא הצלחתי לכתוב שום דבר בעבודה, וכל מי שפנה אלי ספג קיטונות של עצבים על לא עוול בכפו. כהרגלי, לאחר שאני מתעצבנת, אני פשוט שותקת. שותקת ושותקת עם עיניים מנצנצות. החלטתי לעשות עם הסביבה חסד ולצאת מהמשרד כדי להתאוורר. אולי כשאחזור למשרד, התוצאות ישתנו...
במצב דברים אופטימי זה, הרופא הפיריוני ביקש ממני שאבוא לצילום US נוסף, כדי לבדוק את פשר העדר הסנכרון של הרירית, ואז נמתין להוראות נוספות. אלא מאי, לצערי גם הצילום הנוסף הראה את אותה תוצאה. נכנסתי לדבר עם הרופא הפיריוני. התוצאות היו ברורות. הרירית התגלתה כאנטי הורמונים. זה כנראה לא משהו שמיטיב עמה (וגם לא עם יתר חלקי הגוף, אם יורשה לי לומר), וצריך לחזור למחזור טבעי נטול הורמונים, שאז הרירית הייתה עבה יותר ונקווה שגם הפעם היא תהיה. אני מרגישה כמו שפן ניסיונות. אף לא אחד יכול לתת תשובה ברורה. שאלתי את הרופא, האם המצב הזה שכיח, והוא השיב שלא, אבל זה קיים. מה זה אומר?! הוא החליט לתת אפשרות נוספת למקצה שיפורים, להכפיל את מינון ההורמונים ל-150 (מאחר והכפלנו את מינון הזריקה לעיכוב הביוץ), ואם הרירית תלמד את צעדי הסמבה של ה- 5-6 מ"מ עד יום שלישי, נשקול הזרעה. אם לא, נשוב למחזור טבעי, ננסה הזרעה ונקווה לטוב. הסכמנו שנינו, שהוא לא יזכיר את המילה הגסה "פונדקאות" בשלב זה ונתייחס אליה "כאל המילה, שאת לא רוצה שנזכיר". זהו זה. ביום שלישי שוב בדיקות וצילום של הרירית בפוטו פרג', ונייחל לטוב.
חזרנו הביתה, הנסיך, הלוחשת והרירית. החלטתי למקסם את מקצה השיפורים, שניתן לי ולעשות הליכה ארוכה שתמריץ את מחזור הדם. בנוסף, שתיתי מיץ סלק מ-6 סלקים, ואני חייבת להודות שהטעם של המיץ לא רחוק מהטעם של האבקה המסתורית של המדקר, שכזכור אינה דומה בדיוק ללאטה מוקצ'ינו עם פירורי מקופלת מפוזרים על עננת הקצף.
אני מנסה לחשוב חיובי. אני מנסה לנהוג כפי שהנסיך נוהג, שמסיבה לא ברורה לי הכל נראה כאילו עובר לידו, כאילו השמיים אינם מעוננים, כאילו מזג האוויר אינו סגרירי ואוטוטו הולך לרדת מבול. הוא כל הזמן נוזף בי, שאפסיק לחשוב פסימי, כי הנבואה מגשימה את עצמה. אני מנסה. באמת, שאני מנסה. פשוט מרוב הרעש והצלצולים, שהמילה "פונדקאות" עושה, אני מתקשה להתרכז. איך אני יכולה להסביר לו, שרציתי כל כך לבשר לו שאני בהריון ביום הנישואים שלנו? שאין לי כח לכל הזריקות הללו, שבסופו של דבר אך אחד לא יכול לומר לי, אם זה יצליח או לא?
יום שני היום. אני אמורה להזריק מינון כפול של זריקת הצטרוטייד לעיכוב הביוץ ונותרה לי רק זריקה אחת. אני אצה רצה לסופר פארם, עומדת בתור כ-20 דקות רק בשביל לגלות, שלא נותר להם במלאי את הזריקות. הרוקחת הנחמדה שולחת אותי לסופר פארם נוסף שם נותרו 3 זריקות. אני נוסעת במהירות, מגיעה אל הסופר פארם, ממתינה בתור (לא ממש בסבלנות) רק בשביל לגלות, שמישהי נוספת שצריכה לעכב את הביוץ חטפה את 3 הזריקות האחרונות לפני כ-5 דקות. הרוקחת הנחמדה ממליצה לי להגיע לבת ים (איפה זה?), שם יש במלאי 4 זריקות. אני מחליטה לנסוע הביתה לאיזור השרון ומתחילה בסבב טלפונים של לא פחות מ-5 בתי מרקחת, סופר פארמים וניו פארמים, כאשר כולם כאחד מתאגדים ונותנים את אותה תשובה: "אין לנו במלאי". אני מגיעה הביתה. כבר 21:30 בערב. אני מתחילה להתקשר לעוד סופר פארמים באיזור פתח תקוה, שם לבסוף נמצאה הישועה – 2 זריקות של צטרוטייד. אני מבקשת שתשמור את הזריקות, כי אני מגיעה אוטוטו, וככה במקום לצפות בדליה מזור רוקדת את ריקוד הקוויק-סטפ ב"רוקדים עם כוכבים", אני עושה את דרכי למחוז פתח-תקוה בשביל רכישת הזריקות. הגעתי, המתנתי בתור כ-20 דקות, קיבלתי את החבילה, שלחתי מסרון לנסיך: "השלל בידי. בדרך הביתה". הוא מצידו שלח לי הודעה: "גיבורה אמיתית".
הגעתי הביתה. השעה כבר מתקרבת ל-22:45 בלילה. הנסיך הזריק לי את זריקת הגונל, שתיתי את אבקת הקסמים הסינית ולחשתי לרירית, שתגדל בבקשה עבורי. בבוקר יום שלישי שמתי פעמיים אל קופת החולים כדי לעשות את בדיקת דם ולהביט בזקיקים וברירית.
הרירית צמחה מילימטר אחד, וכעת היא עומדת על 4 מ"מ. הזקיק הגדול, שהיה רק לפני יומיים 24 מ"מ, צמח ל-29 מ"מ ולמעשה כעת הוא בבחינת ממצא ציסטולוגי ולהפתעתי הרבה, נמצאו זקיקים נוספים הן מצד ימין והן מצד שמאל.
לפי מה שהמדקר אמר לי, ישנן 4 אפשרויות: 1. בייצתי אתמול; 2. בייצתי היום בבוקר; 3. אני כרגע מבייצת; 4. אני עדיין לא מבייצת - הכל תלוי בבדיקות הדם. הוא הציע, שאזמין את הנסיך לדייט. עד כמה, שהדבר קוסם וקסום כאחד, אני לא יכולה לעזוב את הכל, לקחת את הנסיך ויאללה לעבודה! זה לא הולך כך!
בינתיים הבחנתי, שתוצאות בדיקות הדם ממאנות להגיע. התקשרתי למעבדה, שהסבו את תשומת ליבי, שהאחות שלקחה ממני דם, לא הקלידה את הברקוד על המבחנה שלי, כך שהיא כלל לא נבדקה. השעה כבר 14:20 בצהריים. מה עוד יכול להשתבש היום? לא מספיק שכנראה בייצתי או שאני מבייצת ברגעים אלו ממש ללא ידיעתי, בנוסף המבחנה שלי החליטה לעשות את שביל ישראל ללא מכשיר איתוראן ואין לדעת, היכן היא נמצאת וגם כאשר ימצאו אותה, אף אחד לא ידע לשייך אותה אלי. אני יודעת, שאמרתי שגם לסבל יש סוף ואורך חיים מוגבל, אבל מתי הסוף אמור להגיע?! בעזרתה של האחות האדיבה והאמפאטית במעבדה והאחות הלא סימפאטית בקופת החולים אותרה המבחנה שלי, ואז החלה סדרה נוספת של בירוקרטיה, שהאחות הזו מתקשרת לזו, וזו מדברת עם זו, וזו צועקת על זו, ולבסוף שויכה המבחנה אל הלוחשת.
לאחר שהתקבלו התוצאות, הוסבר לי ע"י המדקר, שישנן 2 אפשרויות: 1. בייצתי; 2. עוד לא בייצתי, ובכל מקרה יש משהו אחד ודאי, והוא שאני לא מגיבה כמצופה לכל התהליך. הרופא הפריוני דווקא סבר, כי קיים שיפור כלשהו וביקש שאמשיך עוד יומיים עם הזריקות בערב ובבוקר כדי שנעכב את הביוץ עוד קצת, וביום חמישי שוב בדיקות דם ובדיקת הזקיקים והרירית. זהו זה. מקווה לטוב, מצפה לטוב ומנסה להיוותר אופטימית...
לוחשות יקרות, הפעם אין שום אנקדוטות משעשעות, אין חוצנים, חבצלת המתקשרת עם החוצנים לא מתקשרת לאף אחד, אף אחד לא מחבק אותי כשידו על הבטן שלי, אף אחד לא יורק עלי לעין הרע או ל"בן זכר, אמן בשנה הבאה". שום דבר (חוץ מזה שבניסיון לא לחשוב כל הזמן על הרירית, אמא שלי הציעה לנסיך ולי להצטרף אליה בשבת לבקר את ניקו, הכלב המדהים שהיה עם משפחתי 10 שנים, והלך לעולמו לפני שנתיים, בבית העלמין של החיות ב"בוסתן לחיות מחמד" ליד מושב חירות. גם אם אעשה שמיניות באויר, לא אצליח לקשר את הסיפור הזה למשהו שקשור לרירית...). זהו זה. האמת לאמיתה בתפארת מערומיה.
בברכת זקיקים גדולים, רירית עבה וביוץ תקין, שיהיה לכן שבוע מהנה ופורה. הישארו אופטימיות ואל תפסיקו ללחוש לשחלות.
נכתב על ידי הלוחשת לשחלות, 16.11.10.
| תגובות | הוסף תגובה |
טופס הייעוץ של "בריאת" מזמין אותך לקבל הכוונה אישית מאחד ממטפלי המרפאה.
לטופס 3 שלבים פשוטים וקלים למילוי, בסופו תקבל\י מענה בטלפון, במייל או בפקס, על פי בחירתך.
לסגירת החלון
פניה מהירה