על חוצנים, גלגל"צ, איצטרובל ואנשים נדירים
שלום לכל הלוחשות. שבוע חדש, כבר עברתי 5 זריקות, וגיליתי שאם הנסיך מחזיק ממש חזק את השריר בבטן התחתונה (או במילים אחרות, את השומן הרווי שהצטבר והחליט להתנחל דרך קבע), הזריקה לא כל כך כואבת. כואבת, אבל לא כל כך.
פרט לכך, שיש לי סימנים כחולים/אדומים וסימני זריקות בבטן והיא נראית כמו בטן של מסוממים, הכל תקין. עברתי את זה בשלום ואני ממתינה לקבלת תוצאות בדיקות הדם לאחר 5 ימים של הזרקת גונל.
כפי שהספקתן להבחין, חיי רווים בחוויות בלתי שגרתיות. אלו המכירים אותי מקרוב, יודעים שכך חיי מתנהלים, ולכן הדבר הבא לא ישמע להם כחריג.
באופן כללי, איני אוהבת לשתף אחרים במה שעובר עלי. לטוב ולרע. באשר לטוב, אני לעיתים חושבת, שאם אשתף אחרים בחוויות הטובות, משהו מהקסם שבחוויות יתפוגג או שלעיתים אני פשוט אוהבת לשמור לעצמי. באשר לחוויות הרעות, את אלו אני ממש מעדיפה לשמור אותם לעצמי, ובאופן כללי אני משתתקת ומתכנסת בתוך עצמי. גם הנסיך למד, שכאשר אני שותקת, עדיף לתת לי להתבשל בתוך הקונכייה וכשאהיה מוכנה, אצא החוצה.
בהתאם למשוואה הזו, לא שיתפתי את הוריי בכל התהליך למן ההתחלה. פה ושם זרקתי מילה, אבל לא משהו קונקרטי. בסופו של דבר, בלחצו של הנסיך, שטען שזה לא בסדר, שאיני משתפת את הוריי, סיפרתי. סיפרתי והאדמה לא רעדה או נשמטה תחת רגליי. כמובן, שלא סיפרתי הכל ועם אבי כלל לא שוחחתי על הנושא, אלא רק עם אמי, שדיווחה לאבי כל פרט ופרט. בדרכי שלי, העדפתי לתת לה לקרוא את הגיליונות הקודמים, כדי שתקבל תחושה של מסע הגיבוש לטיס, שאני נאלצת לעבור. היא מצידה נתנה לאבי לקרוא, שלא ממש קיבל את העובדה שאני מסתפקת "רק" בביקורים אצל רופא נשים, מומחה לפריון וכן עושה דיקור סיני. זה רחוק מלהיות מספק!
* * *
האמת היא, שיש לי הורים נפלאים, חמים ואוהבים, שאם רק הייתי רוצה ומוכנה, היו עוטפים אותי בצמר גפן מתוק, שיהיה לי גם נעים וגם טעים. אני בטוחה, שרק על אימי שר הזמר שלומי שבת את המילים היפות: "מי לצידי הולכת לאורך המסע, עם כל חלום, עם כל מבט, אמא.. מי את כולי עוטפת, בחום שלא נגמר, באהבה, דאגה, אמא...". על אבי חיברו על מילות השיר "לאבא שלי יש סולם, מגיע כמעט עד שמיים...". באשר לנסיך - הוא באמת נסיך בכל רמ"ח אבריו והדף מתקשה כרגע להכיל את תחושת השמחה, שהוא כאן לצידי במסע הזה, עומד מאחורי ובודק שאני לא נופלת. קניתי לו השבוע סביבון קטן מעופרת יצוקה והנחתי אותו בארנק, כך שכל יום יהיה לו נס קטן/גדול. יחד עם זאת ולמרות כל האנשים הנפלאים שבחיי, אני עדיין מרגישה בודדה בכל התהליך הזה.
* * *
הפעם נעסוק באבא שלי. זוכרות את הסולם מהשיר? ובכן, לאבא שלי יש סולם כזה הן באופן ממשי (יש לו במרתף מעין סניף של מיני אייס עם אוסף ברגים, צינורות ומקדחים שלא יביישו אפילו את הסניפים הגדולים של היפר-רוזנפלד או הום סנטר) והן באופן הסימבולי. אין דבר, אשר בלתי אפשרי מבחינתו להשגה, ואם הדבר קשה להשגה – זה רק מגביר את האתגר להשיגו. ובכן, במסגרת זו שנראית ממבט ראשון לקוראת הסבירה כרציונאלית, אבי מאמין גדול גם בתורת הלא נודע. אבי היקר הוריש לי במתנה תכונות רבות שלו: פרפקציוניזם, עצבים וחוסר סבלנות, תחושת רדיפת הצדק, רגישות רבה, וורקוהליות ועוד. יחד עם זאת, ניתן לומר באופן ברור ומוחלט, שלא קיבלתי בירושה את האמונה בתורת הנסתר (אני לא מתייחסת לקריאה היומית באסטרולוגיה והניסיון להתאים את התחזית היומית לחיי. אם זה לא מתאים, זה כמובן קשקוש ומי קורא את זה בכלל...).
כאמור, במסגרת זו, לאחר שאבי קרא את הגיליונות הקודמים הוא התקשר אלי בשישי בצהריים בדיוק לפני השעה, שבה אני עושה את התרפיה השבועית שלי - פן במספרה לתלתליי השוררים - וכך נשמעה השיחה ביננו:
"בעל הסולם: מה העניינים?
לוחשת: אחלה. מה קורה?
בעל הסולם: תאמרי לי את.
לוחשת: תאמרי לי את, תאמר לי אתה (כבר אני מגלה חוסר סבלנות). הבנתי מאמא שקראת קצת...
בעל הסולם: כן, קראתי. א) מרגש. ב) כתוב בצורה רהוטה וגבוהה. ג) אני כואב את כאבך. ד) אני רוצה שתחשבי 3 פעמים לפני שאת אומרת לי לא (בעל הסולם נוהג לדבר בסעיפים, סעיפים).
לוחשת: (אני כבר חשה, שהשיחה לא הולכת לכיוון רצוי). כן, מה?
בעל הסולם: אני מציע שתלכי לחבצלת (שמה האמיתי שמור במערכת).
* * *
לאלו שאינן מכירות את חבצלת, ובכן, חבצלת היא מטפלת עם חוצנים. כן, חוצנים!!! אמרתי לאמי בשלל מסרונים לאחר השיחה עם אבי, שבדיוק מה שחסר לי בלו"ז השבועי, זה שחבצלת תטפל לי ברירית הרחם עם החוצנים שלה. אמי ניסתה להרגיע אותי והסבירה לי (בציניות מעטה), שחבצלת לא ממש מטפלת. היא מתקשרת אל החוצנים והם אלו שעושים את הטיפול או מנתחים או משהו... - כן, זה משנה בהחלט את כל התמונה - עכשיו, השיחה הזו באמת נשמעת הגיונית.
* * *
לוחשת: אבא, אני לא הולכת לחבצלת. אני לא מאמינה בשטויות האלו, לטעמי זו שרלטנות לשמה, ובמסגרת ה"רפואה המשלימה" יש לי את הדיקור. יותר מזה, אני לא מוכנה.
בעל הסולם: אמרת, שתחשבי קודם לפני שאת אומרת, לא. דעי לך, שסבתך חבה לה את איכות ואריכות חייה (סבתא שלי – תבדל לחיים ארוכים ומלאי בריאות היא בת 84 וסובלת ממעי רגיז ומפותל מזה שנים רבות). היא ממש עזרה לה עם הבעיות מעיים.
לוחשת: אבא, אני לא הולכת, וזהו".
לא אלאה אתכן בהרצאה הארוכה שאבי היקר ואני החלפנו בעניין זה, אבל הנקודה היא ששיחות מהסוג הזה הן דבר שגרתי במשפחתי.
גם אמי מצידה, ששואלת אותי מדי יום, האם אני מרגישה בסדר, אני משתדלת לומר לה שכן. פעם אחת שאלתי אותה, למה היא מתכוונת, האם אני בסדר מבחינה פיסית או רגשית/נפשית - והיא כיוונה להיבט הרגשי/נפשי. אמרתי לה, שאני משתדלת להיות חזקה והיא הוסיפה, שאם היא תדע שאני לא חזקה, היא תהיה סמרטוט. אני באמת מבינה למה היא התכוונה, ואני מודעת לכך שבתור הורה, היא לא יכולה לסבול את התחושה, שהבת שלה סובלת או שפשוט לא טוב לה. יחד עם זאת, אמירה כזו מצידה מחייבת אותי באופן אוטומטי לשמור כעת על חזות קשוחה, של כזו שמחזיקה מעמד, כדי שלא תדאג וכדי שהיא לא תהפוך ל"סמרטוט", למרות שאני מעת לעת בתוך חדרי חדרים נשברת – דווקא מהדברים הקטנים. כמו למשל, שהבטן שלי החליטה ליטול לעצמה חירויות ולהפוך למשהו נפוח ותפוח, כאשר אני נאלצת ללבוש את אותם 2 זוגות מכנסיים שכן נסגרים עלי, וגם זה רק בעמידה (בישיבה זה סיפור אחר לגמרי), כמו שאני צריכה לקנות מלתחה חדשה, שבה ארגיש כעת נוח עם הבטן הנפוחה, כמו זה שאני מתביישת ללכת לקוסמטיקאית לעשות טיפול 10,000 של שעווה, כדי שלא תשאל אותי על סימני הזריקות שמבצבצות... אתן יודעות, כל מיני רגעי שבירה קטנים של שגרת החיים.
ביום שלישי, לאחר 5 זריקות, שמתי פעמיי לקופת החולים כדי לעשות בדיקות דם ולבדוק את הזקיקים. כרגיל, בבדיקת הדם לא נשמתי, כאב לי והתחלתי להרגיש את העצבנות מבצבצת לה לעוד יום מלא חוויות. לאחר מכן, פניתי למחלקת האולטרא סאונד, שם הודיעה לי הפקידה שהייתה רחוקה מלהיות חביבה, שטכנאית האולטרא סאונד החליטה לקחת יום חופש, ולכן אין היום מעקב וחיפוש של הזקיקים. היא נתנה לי רשימה של כמה סניפים אחרים, כאשר היא בטוחה שזה הדבר היחיד שיש לי לעשות היום – לחפש סניף של קופת חולים שמאתר את הזקיקים, כאשר השעה הייתה כבר 09:00. זה לא שיש לי עבודה להגיע אליה או משהו דומה. בסופו של דבר, נמצאה האבידה בסניף קופת החולים בדרום תל אביב. גם שם הייתה לי חוויה קסומה, אולם אני מעדיפה לשמור אותה לגיליון הבא.
בדיקות הדם הגיעו והראו באופן מפתיע כי אני אוטוטו עומדת לבייץ למרות שאני רק ביום השישי למחזור. במעקב של הזקיקים הופיע לו זקיק מכובד בגודל 16. אלא מאי, הרירית הייתה רחוקה מלהיות דשנה. זו החליטה להיעצר על 3.5 מ"מ. נו באמת! למי יש כוח לכל התהליך הזה?! רק מלכתוב את זה, אני מתעייפת ומתוסכלת כאחד. מדוע ההורמונים לא יכולים להיות מסונכרנים עם הזקיקים? האם זו באמת בקשה גדולה מדי מצידי לבקש באמצע השבוע? מי שאמר על יום שלישי – פעמיים כי טוב – לא עבר את היום זה...
בשעת הצהריים המאוחרת היה לי ביקור אצל המדקר, אשר הבחין באופן מיידי, שאין לי סבלנות מרובה. בנוסף, הוא החמיא לי על צורתי החיצונית ואמר שאני נראית עייפה וחיוורת. הוא ניסה להסביר לי את ממצאי הבדיקות, ודבר מזה לא עודד אותי. מצד אחד, הזקיק יכול להיות ציסטה ואז זה אומר שאין בכלל זקיקים. מצד שני, הזקיק יכול להיות זקיק, אבל אז הרירית דקה מדי. בכל צורה שאסתכל על זה, אי אפשר להיוותר אופטימית.
המדקר לא נואש וחשב ללכת בכיוון של עיבוי הרירית ומילא את גופי במחטים, כך שממבט על גופי נראה כמו מיטת מסמרים.
בשביל הגיוון, הוא נעץ 2 מחטים בכל אחת מהגבות שלי ומילמל משהו על הורמון ואצטרובל ועוד כהנה וכהנה מילים, שמשום מה לא הצלחתי לחבר אותן למשפט אחד, שאומר משהו שאני מצליחה להבין. דבר אחד אני יכולה לומר לכן, לוחשות יקרות: עם כמות המחטים, אשר ננעצו בגופי יחד עם ה-4 אנטנות שהיו לי על הגבות, יכולתי לקלוט את גלגל"צ ורשת ב' רק עם הזזת הגבות מטה ומעלה.
כאשר המדקר סיים ויצא מהחדר וידעתי שהוא ישוב עוד כרבע שעה, לבדוק שאני בסדר, הרשיתי לעצמי להוריד דמעה או שתיים ולבדוק האם גם הפעם יגאל שילון ידפוק בדלת ויאמר לי: הביטי לשמאל ותחייכי למצלמה...
לאחר שסיימתי את הטיפול, נכנסתי לבדוק את ההוראות שלי אצל המומחה לפיריון (הוא נמצא דלת מול המדקר) להמשך וקיוויתי שאוכל לעשות הפסקה עם הזריקות, שרק מנפחות לי את הבטן וגורמות לי לעייפות רבה.
לדאבוני, קיבלתי הוראה להזריק זריקה נוספת לעיכוב הביוץ. שוב תחושת עונג צרופה מהעובדה שאני לא רק לא יכולה להפסיק עם הזריקה הקיימת, אלא צריכה להזריק זריקה נוספת וביום חמישי שוב בדיקות דם וחיפוש הזקיקים.
המדקר נתן לי חבילה חדשה של זריקות, שאחת המטופלות שקנתה סטוקים של חבילות השאירה אצלו לאחר שהצליחה להיכנס להריון.
מלבד העובדה שאני מקווה שהמזל שלה ידבק בי, אני חייבת לעצור לרגע את נחשול הציניות, שמציף אותי מדי יום ביומו ולהודות שקיימים אנשים טובים באמצע הדרך. כך למשל אותה מטופלת, שידעה שהזריקות אינן עולות בזול ויש כאלו שידן אינן משגת, והיא יכולה להעביר אותן הלאה. כך למשל, הפקידה המקסימה של המומחה לפריון, שבדקה את הזריקות וראתה שהן בסדר והזריקה לי את הזריקה הזו ולא עזבה עד אשר ביצעתי את התהליך באופן עצמאי, והכל באדיבות, סבלנות ועם חיוך. אחרון אחרון חביב לרשימה זו הפעם הוא המדקר, שעושה עבודת קודש, ולמרות שאיני יודעת עדיין, אם הפתרון מצוי אצלו או שיש בכך משום השלמה לטיפול הקונבנציונאלי, אני יודעת לומר, שהוא עושה זאת עם רצינות מלאה, אדיבות, סבלנות ואנושיות רבה. אנשים אלו, אשר נקרים בדרכנו על אמת הדרך במהלך המסע הזה, הינם נדירים, ואין זו מילה גסה לומר "תודה רבה" לאנשים אלו על הדרך בה הם נוהגים ועל ההבנה שהם מגלים.
טיפ חשוב ללוחשות שבדרך: הקיפו אתכן באנשים תומכים וסבלניים, שיודעים לגלות אמפטיה למצב הרגיש, להורמונים שמציפים אתכן וליתר התחושות הקיימות.
היום יום חמישי. יום אחרון לשבוע העבודה. בבוקר שמתי פעמיי שוב אל קופת החולים לבדוק את מצב ההורמונים בבדיקת דם, ובצהריים אני צריכה לשוב לצורך בדיקת הזקיקונים ואני רק מקווה שתהיה התאמה בין הזקיקונים להורמונים, כי המדקר הודיע לי שההורמונים בבדיקת הדם "נראים מצוין".
שום דבר לא טוב קורה ביום שמספרו 11, והמצב אינו שונה גם אצלי. לצערי, הרירית מתעקשת להתחפר לה אי שם והיא עדיין עומדת על 3.3 מ"מ. איזה מן מספר זה? אמא שלי אמרה, שאם הרירית הייתה יודעת, עם מי יש לה עסק, היא לא הייתה מעזה לעטות על עצמה מעטפת כה דקיקה. יכול להיות, שהיא בוחנת אותי... בכל מקרה, קיבלתי עכשיו טלפון מהרופא הפיריוני שהגדיל את המינון של הזריקות לעיכוב הביוץ ל-2 זריקות ביום בבוקר + זריקת גונל בערב עד יום ראשון, ואז שוב – בדיקות דם וזקיקים.
זהו זה לעת עתה. אני ממשיכה, אין ברירה. מנסה להישאר שפויה ואופטימית במהלך התהליך הזה ולקוות לטוב, כי חייב להיות טוב, לא?
בברכת זקיקים גדולים, רירית עבה וביוץ תקין, שיהיה לכן שבוע מהנה ופורה. הישארו אופטימיות ואל תפסיקו ללחוש לשחלות.
נכתב על ידי הלוחשת לשחלות, 05.11.10.
| תגובות | הוסף תגובה |
טופס הייעוץ של "בריאת" מזמין אותך לקבל הכוונה אישית מאחד ממטפלי המרפאה.
לטופס 3 שלבים פשוטים וקלים למילוי, בסופו תקבל\י מענה בטלפון, במייל או בפקס, על פי בחירתך.
לסגירת החלון
פניה מהירה