המסע המפרך לקבלת התואר הנכסף המכונה בלשון העממית "אמא"
שלום לכולן. אני היא הלוחשת לשחלות. בעצתו של המדקר המופלא אביב מסינגר, החלטתי להעלות על הכתב מעת לעת מרחשי ליבי אודות אותו מסע כומתה מפרך, שאנו - הלוחשות לשחלות (או אלו הלוחשות דווקא לזקיקים) - עוברות מחודש לחודש עד לקבלת הדיפלומה המפוארת המכונה בלשון העממית "אמא".
בטרם אתחיל, ועל מנת שתבינו לוחשות יקרות את רוח הלך העניינים, קצת סיפור רקע:
מזה כ-7 שנים אני בשלה ומוכנה לאימהות. בתיאוריה, הכל מתוכנן, סגור וברור. אני רוצה משפחה גדולה עם שישה ילדים, נשואה באושר (ובעושר – זה אף פעם לא הזיק לאף אחת) לנסיך שיבוא אלי בדהרה על סוסו הלבן והגזעי, עצמאית, בעלת עבודה מתגמלת ומעניינת ועם יכולת ריאלית לנווט בין שאיפותיי המקצועיות, תחביביי, בעלי וילדיי.
באותה תיאוריה קסומה אני אצא פעמיים בשבוע מוקדם לקחת את העוללים, הנסיך יצא מוקדם פעמיים בשבוע ואמי היקרה, שרק מחכה שאתן לה תירוץ לצאת לפנסיה כדי לטפל בעוללים, תגיע יום אחד בשבוע לטפל בעוללים. כמו כן, אני אמשיך את התואר השני שלי ואלמד לנגן בגיטרה שלי שיר נוסף חוץ מטומבללייקה, שאותו אני מנגנת נפלא, אם יורשה לי לומר.
נשמע פשוט, לא? – אז זהו שלא. מסתבר, שקיים פער "קל" בין התיאוריה לבין המציאות. אותו נסיך (ובאמת הוא נסיך) לא הגיע בדהרה על סוס, אלא יותר בכיוון של אופניי שטח, וגם זה היה באיחור מה. הגזעיות היחידה שהודגמה היא עובדת היותו עירקי משני הצדדים, ועל כך עוד נדבר בהמשך. התחתנתי בגיל המופלג והבשל של 34, אותם 6 ילדים הצטמצמו כבר ל-4 (בתיאוריה, כמובן), עבודתי כעורכת דין גובה ממני אנרגיה מרובה ושעות בלתי שפויות. במקום חוגים ותחביבים פעמיים שלוש בשבוע, אני מבקרת 3 פעמים בשבוע אצל האחות לבדיקת דם, מבקרת פעמיים בשבוע אצל הטכנאי/ית, רופא/רופאה לצורך אולטרסאונד על מנת לעקוב אחר הזקיקים, עוברת דיקור סיני אצל המדקר פעם בשבוע ולאחרונה התחלתי לבקר אצל המומחה לפיריון המומלץ, ד"ר איתי בר חווה, כאשר מכל מה שהוא אמר בביקור ובתוכנית טיפול, אני זוכרת את רק המילה "פונדקאות". כלל לא משנה לי, שהאפשרות הזו אינה רלבנטית בשלב זה וכן לחודשים הקרובים. זה כל מה שאני זוכרת.
בנוסף, ניתן למצוא אצלי מזה שנה בית מרקחת נייד, הכולל בחובו מולטי ויטמין פרנטל, אומגה 3, פרוביוטיקה, חמוציות, ויטמין E, אספירין וחומצה פולית ולקינוח ישנה האבקה המסתורית, שהמדקר רוקח עבורי, בין היתר, לעיבוי הרירית, כאשר לוחשות יקרות, אני חייבת לציין במלוא הכנות, שזה ממש לא מזכיר קפה הפוך בטעם מוקה. רחוק מזה. אומרים שמתרגלים לטעם – אל תאמינו. לא מתרגלים. זה מגעיל בכל פעם מחדש. באשר לתזונה שלי, התחלתי לאכול כמויות מסחריות של סלק. למותר לציין, כי איני חובבת סלק. ממש לא. הנסיך מצידו החל אף הוא לתרום למאמץ המלחמתי והחל לאכול גזרים, שקדים וצימוקים שחורים. מקסימום תצא לנו עוגת גזר משובחת. אם כל זה אינו מספיק, אזי בשביל הגיוון, אני הולכת לצילום רחם, שמראה לשמחתי, שכל האינסטלציה תקינה.
באשר לתחומי העניין ואוצר המילים שלי, אלו החלו לכלול מושגים שונים ומשונים, כגון: רירית רחם, זקיקים, אסטרוגן, ביוץ, LH, FSH PROGESTERON. קשה לנהל עם אוצר מילים זה שיחת חולין, תאמינו לי – ניסיתי. זה פשוט לא מתאים.
למותר לציין, כי הגיטרה ספונה לה אי שם בממ"ד. אה, שכחתי לרגע את סוגיית הביגוד. אני מתעקשת לא לקנות בשלב זה יותר מדי בגדים, כי הרי אוטוטו אכנס להריון, ועד מהרה זה כבר לא יתאים...
ובכן, מסתבר ש"אוטוטו" הוא מונח גמיש ונזיל, המשתנה לפי מצב הזקיקים. כך הסתבר לי לדאבוני הרב. בשלב זה אנו מנסים להרות כמעט שנה. יחד עם זאת, נוכח היותי בשלה ומוכנה כ-7 שנים, אותה שנה של נסיונות נראית ארוכה יותר ודומה יותר לכמה שנים. בתפיסה זו, מבחינתי, אני ממש קרובה לעקרות.
בכל פעם מחדש, שהוסת מגיעה, פורץ מחדש גשם של דמעות, אכזבה ותסכול. הסובבים אותי אומרים לי, שאם אמשיך להיות בלחץ, זה לא יקרה. קשה להסביר את זה, אבל זה בלתי אפשרי מבחינה מעשית להפריד בין הרצון והציפייה להרות לבין הלחץ, שסובב את אותו רצון להרות. הלחץ והרצון האדיר להרות הוא אדיר, ולדאבוני - כגודל הציפייה, כך גם גודל האכזבה. במקום לקיים יחסי מין ספונטניים ומלאי תשוקה, גם חוויה זו הפכה להיות מתוכננת ומתוזמנת בהתאם למצב רוחם של הזקיקים והביוץ ובהתאם להוראת הרופא. קשה לי למצוא את המילים הנכונות, שתבענה את אותו אושר וסיפוק שמימי, כאשר הפקידה של הרופא מתקשרת ואומרת לי: "אוקי. היום, מחר ומחרתיים אתם צריכים לקיים יחסי מין". אוסף מילים של אושר צרוף, שכלל לא מוציא את העוקץ מהנושא.
לשמחתי ולמזלי הטוב, החלק הזה עדיין רווי בתשוקה ובשמחה, ואנו פשוט מנסים למצוא את ההומור בקיום יחסים באופן מתוזמן... – כרגע.
בנוסף על הלחץ הפנימי המלווה אותי, שלעיתים הוא נסתר מהעין ומהסובבים אותי, קיים הלחץ המשפחתי והחברי וההתערבות הבלתי פוסקת, שמכונה בשפה העממית "התעניינות ודאגה".
כן, אני מודעת לכך, כי הסובבים אותי באמת חפצים ביקרי וישמחו עמי בצוותא חדא, כאשר המשפחה תתרחב, אלא מאי, הלחץ הבלתי פוסק הזה יכול לשגע אותי, ורק משום שזו הפעם הראשונה שאני כותבת, אני בוחרת בקפידה מילים עדינות. יש את המשפטים הקבועים של "מה קורה איתכם", "נו, מתי", "מתי נוכל לשמוח" (כאילו השמחה שלהם תלויה במצב הביציות שלי). ישנם כאלו, שבוחרים דווקא להגשים את חוש המישוש, ודווקא לאחר שאכלתי משהו שלא היטיב עמי וניפח את הבטן שלי, נוגעים בבטן וברוב חוצפתם שואלים אותי "נו, יש משהו?" - כן, אלו הם בעלי הטקט, שתמיד יודעים לעודד ולשמח לבב אנוש.
הא לכן דוגמא שגרתית, כאשר המפתיע הוא שקיים דגש על המילה "שגרתית": הדודות העירקיות של בעלי - שיבדלו לחיים ארוכים ומלאי בריאות, אושר ושמחה – אינן בוחלות בשום אמצעי על מנת לגרום להריון המיוחל, וזה עוד לפני שהן יודעות כלל על קיומה של בעיית פוריות כזו או אחרת. כך למשל, במהלך השבעה של חמתי ז"ל, הדודות היקרות ירקו עליי כל בוקר 3 פעמים. הטפו-טפו הראשון היה בשביל "עין הרע", הטפו-טפו השני היה בשביל "בעזרת השם, בן זכר בשנה הבאה" והטופ-טפו השלישי היה בונוס למקרה שהשניים הראשונים לא נקלטו. בנוסף, מדי צהריים הייתי מקבלת את ברכת הדרך. נאלצתי לשבת על כסא או על ברכיי אחת הדודות וזו הייתה מברכת אותי, שמלאך גבריאל יהיה מימיני, מלאך אחר משמאלי, מלאך אחר מאחורי והשכינה מעלי. האמינו לי, שכל העת הסתכלתי סביבי לראות, אם יגאל שילון מגיח מאחורי השיחים ואומר לי: "חייכי, אכלת אותה..." (נדמה לי, שזה היה משפט של יהודה ברקן דווקא). אין ספק, כי ההשתלמות האנתרופולוגית בבגדד שעברתי העשירה את חיי וגרמה לי רק לנחת – ממש...
אמי היקרה, למשל, נדהמה מהשאלות והברכות (את היריקות היא הדחיקה), ואמרה בפליאה – "מה זה בכלל עניינם/עניינן?". אלא מאי, זה כלל לא הפריע לה ולאחרים לחקור ולדרוש בעניין הביציות. גם בצד האשכנזי מפלס הלחץ אינו בירידה. להיפך, הוא בעלייה מתמדת. שם מתמקדים בשאלות "קיבלת"? "לא קיבלת"? אם לרגע אני מצוננת או עייפה, ישר עולה האפשרות של הריון. חס וחלילה, שיהיה מדובר בשפעת רחמנא ליצלן. דוגמא נוספת ניתן למצוא אצל אמי היקרה, אשר מפסלת בקרמיקה בשעות הפנאי (עד שתצא לפנסיה ונחזור לתוכנית המקורית, שבה היא מגיעה פעם בשבוע לטפל בעוללים). זו החליטה "לפתע בלי שום סיבה נראית לעין" לייצר עבורי ועבור הנסיך פיל גדול במשקל של כ-10 ק"ג, כיוון שמישהו אמר לה, שמדובר בסמל של פריון (נדמה לי שלפי תורת הפאנג שוואי, זוג פילים מהווה סמל לפיריון). היא עדיין לא יודעת, שאחת האוזניים של הפיל נשברה, כשנסענו בחזרה הביתה. אפילו על הסמל לא הצלחתי לשמור...!
ובכן, לוחשות יקרות, כרגע קיבלתי את בדיקות הדם היומיות שלי, ומסתבר שאני מבייצת. ברגעים אלה ממש מתרחשת שמחת בית השואבה. מייד הודעתי לנסיך העירקי, שלא יתכנן דבר להערב, שכן מתוכנן לנו ערב ספונטני של התעברות. הוא מצידו, שיתף פעולה ואכל חופן של שקדים...
בברכת זקיקים גדולים, רירית עבה וביוץ תקין, שיהיה לכן שבוע מהנה ופורה, ואל תפסיקו ללחוש לשחלות.
נכתב על ידי הלוחשת לשחלות, 20.10.10.
| תגובות | הוסף תגובה |
טופס הייעוץ של "בריאת" מזמין אותך לקבל הכוונה אישית מאחד ממטפלי המרפאה.
לטופס 3 שלבים פשוטים וקלים למילוי, בסופו תקבל\י מענה בטלפון, במייל או בפקס, על פי בחירתך.
לסגירת החלון
פניה מהירה