יומנה של הלוחשת לשחלות - הלידה

במשך כל תקופת ההריון חששתי מהלידה. יותר ממה שחששתי מההריון עם אסופת הבדיקות, שנאלצתי לבצע מדי שבוע, חששתי מהלידה. אמי היקרה שתיבדל לשנים ארוכות היטיבה לתאר בפני את תחושת הלידה הקצרצרה, שהייתה לה עמי כמאסר עולם ללא שחרור, כשאבטיח ממש גדול תקוע לה בישבן. יאמר לזכותה, שהלידה שלי הייתה לפני כ-37 שנה, באמצע הלילה, כשאבי לא היה מורשה להיכנס והיא הרגישה בודדה. מאוד בודדה. היא גם הייתה בגיל 26.
הנסיך מצידו ניסה את כוחו בעידודים בגדדים, שפחות או יותר הסתכמו ב-2 אמרות מפורסמות "תחשבי חיובי - יהיה חיובי" ו"הנבואה מגשימה את עצמה". נסו לדמיין את הפרצוף שהיה לי אותה העת, שהוא אומר את המשפטים הללו כמנטרות, ובדיוק באותה העת אני חייבת לעשות עוד בדיקת דם, עוד בדיקת סכרת, עוד אקו לב עובר... כן, המשפטים הללו רוממו את נפשי ורוחי עד מאוד ובהחלט העמידו את המציאות הצפויה באור חיובי... כן, ממש. כאילו שלא די בכך, המדקר, אשר היה יו"ר אגודת האנשים שאני סומכת עליהם (כאשר האגודה הייתה די מצומצמת באנשים), בחר לספר את הליך הלידה של רעייתו שתחייה, עופי המקסימה בעלת הדימיון המודרך והאור הסגול, שהחל בנהרייה ונגמר איכשהוא בכפר סבא. האמינה לי, לא סיפור טוב. ממש לא סיפור טוב.
הקיסרית הקטנה שלי עקשנית לא קטנה. עמדה על שלה עוד בהיותה ברחם. אם היה לי את פיסת המידע הזו בדיעבד, היינה בטוחות כי לא הייתי מתארחת במשך חודש ימים בבית חולים "שיבא". הייתי פוסחת על התענוג, ותחת זאת לוקחת אירוח במקום עם טיפה פחות כוכבים ועם הרבה יותר שלווה ונחת...
בתחילה חשקה נפשי בלידה טבעית. כזאת אני, מזוכיסטית לא קטנה, שרצתה להתאחד עם התחושה המדהימה של אבטיח בישבן, שממאן לצאת, שמעדיפה לנשום נשימות קצרות, נשיפות ארוכות ולעבור ייסורי תופת עד ליציאתה של הקיסרית. כאשר עלתה השאלה של האפידורל, אם לקחת או לא, רופאת פרח הסיכון הסתכלה בי בתמיהה ואמרה: "למה? אבל למה לא לקחת?". אלא מאי, רצה הגורל או רצתה אותה נבואה שהגשימה את עצמה ורמת הטסיות שלי לא הייתה יציבה ואף ירדה מתחת ל-100, כך שכל שאלת האפידורל עמדה בספק רב. אי ודאות בשביל הלוחשת שלכן ועוד במהלך תקופת ההריון?! לא דבר טוב, וזאת בלשון המעטה. המדקר, מצידו בחר לציין, בעודי עם מחטים בגבה השמאלית בקודקוד להזרמת הדם, שלדעתו המלומדת הלידה שלי "תיהיה קשה וארוכה. מאוד ארוכה". כרגע הוא מכחיש שהוסיף את המילה "מאוד", אבל הכל מוקלט...
הוא הציע ברוב אדיבותו להכיר לי את המיילדת ללידה טבעית, שנעזרת ברפואה סינית, הגב' יעל לבון. לוחשות יקרות, מי שלא הכירה את הגב' לבון, מעולם לא נתקלה במיילדת כה מקצועית, כה רגועה, כה אופטימית, כה אנושית, כה אמפטית... כה ההיפך ממני. שכנעתי את הנסיך ואת עצמי ללכת אליה לפגישת היכרות, בה הראתה לנסיך, באילו נקודות ללחוץ כדי להקל על כאבי הצירים. הגב' לבון הינה מיילדת בבית חולים "שיבא", כך שחשבתי לתומי שאני פשוט אסדר את תאריך הלידה בזמן המשמרת שלה, כאשר המדקר אף הוא נמצא במשמרת בבית החולים באותה העת, ואני אעשה פשוט פוק מלכותי והנסיכה הבגדדית תצא לאויר העולם (איזה פוק ואיזה נעליים...). כאשר הרגשתי עוד יותר לחוצה מכל ההליך, וזאת על אף שהמדקר אסר עלי לקרוא סיפורי לידה לפני הלידה שלי, נפגשתי עם עופי, בעלת הדימיון המודרך והאור הסגול, שניסתה להרגיע אותי ולהזכיר לי את אותן נשימות חשובות. האמינה לי, אם הייתן מכות אותי עם נבוט והייתי מאבדת את ההכרה, הייתי מודה לכן.
לצורך המשך ההכנה, הגעתי עם חברה לסיור לידה בבית החולים. הגעתי עם חברה, כי הנסיך היה באותו זמן בטיול ג'יפים. כן, גם על זה הוא שילם ביוקר. יכול להיות, שלא הבהרתי את הדברים בגיליונות הקודמים, אבל יש ללוחשת שלכן נטייה - אפאס - קלה להיפוכנדוריות. שריר תפוס בצד שמאל הוא בהחלט סימן להתקף לב ושריר תפוס בירך הוא מתכון בטוח לפקקת. בנוסף, אני שונאת בתי חולים. שונאת. אני ממש משתמשת במילה "שונאת". שונאת את הריח, שונאת את הצבעים, פשוט שונאת. מאחר והתחושה הייתה כה חזקה, הנסיך המציא מנטרה נוספת במהלך ההריון: "את הולכת לבית חולים ללדת. ללדת. את לא מאושפזת..." אני חושבת, שכדאי לנסיך לחדול ממנטרות. בכלל. לעולמי עד.
ובכן, אז לקחתי איתי חברה, שלא פחות היפוכונדרית ממני, אבל בשונה ממני, אוהבת בתי חולים. התמזל מזלי, ומי שהעבירה את ההדרכה בסיור הייתה המיילדת הקסומה, הגב' לבון\ כאשר המדקר בכבודו ובעצמו, קבל עם ומחטים, נתן הרצאונת קצרה בתחילה. החזקתי מעמד, פחות או יותר, ברוטו, 4 דקות. מהרגע שנחו עיניי על הפלקט, שהיה תלוי בכניסה לחדר עם איורים של תנוחות הלידה, מבחינתי זה הספיק. הדופק עלה, הלחץ דם ירד, הפכתי להיות לבנה יותר ממה שאני בדרך כלל והיה לי רע. לא הצלחתי להקשיב לשום דבר. ברקע היו זוגות (כן, זוגות. לא יולדת עם חברה, אלא זוגות. איפה היה הנסיך באותו העת שללוחשת שלכן לא היה אויר לנשימה?! בטיול ג'יפים. באותה העת ייחלתי, שיתקע הג'יפ בין הסלעים עם פנצ'ר... אמן) עם כל מיני סיפורי זוועה ומושגים שלא הכרתי, לא רציתי להכיר, פיטוצין, פטידין, טבליות, בלון. הדבר היחיד שהכרתי הוא אפידורל, וגם הוא לא היה ודאי עבורי. אני והטסיות שלי. כאשר הסתיימה ההרצאה ואיכשהוא הצלחתי ללגום מים מהבקבוק מים שלי, התחלנו בסיור. מה אומר ומה אגיד? לא ממליצה בכלל. כך אני מסכמת את הנושא. לא ממליצה. בכלל לא. כל הזמן חיפשתי את השלט, שמורה על היציאה מהמקום. כאשר יעל לבון הכניסה אותנו לחדר לידה והראתה לי את המיטה ואת התושבת לרגל ואיך מוציאים את זה לתנוחה צרפתית (אפילו לא היה לי כח לצחוק על זה), חשבתי שאני מאבדת את ההכרה באופן סופי, ואם זה לא הספיק, אז שמעתי את היללות של אחת היולדות, שהייתה במקום אותה עת. זה נשמע כאילו שוחטים אותה חיה. אמרתי תודה רבה. נתראה בשמחות, התקשרתי לנסיך עם הג'יפ ואמרתי לו מילה אחת: "קיסרי"! ואח"כ 2 מילים: "רק קיסרי"! המדקר אח"כ סימס לי, שאולי אגיע למרפאה בבית החולים אצלו. הגעתי, הוא בדק לי את הדופק, הכניס 2-3 מחטים להרמת המורל ולחץ הדם ושילח אותי לביתי.
בינתיים, הערכת המשקל של הקציצוצלה הייתה גבוהה, כאשר ברקע הייתה הסכרת הריון. על אף שהייתה מאוזנת ביותר ולא נראה כאילו יש הצטברות שומן בכתפיים, פרח הסיכון הציעה שלא אעבור את שבוע 39, שכן בשבוע 39 אני אאלץ להגיע להליך של זירוז. כאשר הצעתי לעבור לידה בניתוח קיסרי והנסיך אפילו הציע את תאריך ה-12.12.12 כשהוא עולץ ושמח, היא הודיעה לי נחרצות, שהיא מעדיפה עד כמה שניתן שלא להגיע לניתוח קיסרי איתי. אמרתי לפרח הסיכון, שאני די בטוחה שאני צרה והגברת לא תרד בתעלה מיוזמתה, ולכן מאחר והיא מכירה את המדקר, היא הציעה כי אתחיל הליך של דיקור לזירוז לפני שאגיע לבית החולים, כמו תלמידה טובה, אצתי רצתי למדקר לעשות זירוז של מחטים כדי להוריד קצת את הקובבה הקטנה בתעלת הלידה. הגעתי לאחר כמה ימים לפרח הסיכון לבדיקת מיקום הקובבה, וזו עדיין התבשלה לה בסיר עם הבמיה והרוטב, רחוק מאוד מהתעלה.
לא היה מנוס, נקבע לי תאריך לזירוז. פרח הסיכון הודיעה לי, שאגיע ב-16.12.12 בשעה 23:00 בלילה לבית החולים "שיבא". מאחר ולא ממש הפנמתי את כל הקונספט של "זירוז" סימסתי לה בערב, שלא תשכח שאני מגיעה היום בלילה לבית החולים ומחר שתבוא אלי בבוקר לראות את הקובבה. פרח הסיכון הסתפקה בלסמס לי הודעה "... נראה לי שאת קצת יותר מדי אופטימית אבל הלוואי. אני אשמח אם נתחיל עד מחר בבוקר... בהצלחה ". גם כשקיבלתי את ההודעה, עדיין האסימון לא השתחל למטה. בטח גם הוא היה עם הקובבה והבמיה למעלה עם הרוטב.
הודעתי למדקר ולמיילדת לבון, שאנחנו מגיעים לבית החולים ושיראו עצמם בכוננות. סידרתי את התיק, שארזתי 37 פעמים מחדש, בדקתי שלקחתי את הפן, הסברתי לנסיך בערך 100 פעם מדוע אנחנו צריכים להגיע דווקא ב-23:00 בלילה ("כדי שהכל יתחיל בבוקר..." לא שהבנתי, מה זה אומר, אבל המשפט נשמע לי הגיוני) ואז נסענו לנו. היינו ארבעה ברכב. הנסיך, הלוחשת, הקובבה והחששות, ששקלו בהרבה יותר ממה שהלוחשת שלכן שקלה בשבוע 39. הנסיך מצידו נהג כאילו הוא נוסע לנתב"ג, לאט ובכיף שלו, על מהירות של אולי 50-60 קמ"ש. הסברתי לנסיך, שאם לא מתחיל ללחוץ על דוושת הגז, אני יוצאת מהרכב והוא מצידו האיץ ל-70 קמ"ש. הגענו לבית החולים. כמובן, שלקח לנו זמן להיכנס למיון יולדות, מאחר ובפעם הקודמת שהייתי בסיור הלידה האומלל, נכנסתי דרך קניון הצומת. הסתובבנו סביב עצמו מספר פעמים, ירדנו במעלית לחניון פעמיים, עד אשר הגענו לחדר מיון נשים.
כפי שציינתי, הקיסרית הינה עקשנית למדי והעניינית צריכים להתנהל קודם כל לפי רצונה. אז עוד לא חשבתי שצריך להעמיד בפניה גבולות. חשבתי שזה מוקדם מדי. היום אני יודעת, שאת אותה שיחת תיאום ציפיות יומית ממני, שהיא נוהגת לעשות לי ב-5:00 בבוקר, הייתי צריכה לעשות לה אז.
כאשר הגעתי למיון, כבר ידעו במי מדובר. המיילדת הקסומה הודיעה למיילדת התורנית, שהלוחשת מגיעה. זה לא בדיוק עזר לזרז את התור, אבל הייתה לנסיך תחושה, שהוא בברנג'ה. לאחר שהתחושה הזו התמוגגה לה באויר הדחוס במיון, הוא שאל את המיילדת התורנית, אם הוא צריך להביא את ביבי. הנסיך התכוון לד"ר ביבי, גניקולוג במיון נשים. המיילדת הייתה בטוחה, שמדובר בביבי נתניהו. כך התנהל לו שיח חירשים, בזמן שהלוחשת שלכן מאבדת את הסבלנות. לאחר המתנה ארוכה ואיומים של הנסיך על המיילדת התורנית, שאוטוטו אנחנו הולכים (כן, זה מאוד הטריד אותה. ראיתי זאת על פניה...), נכנסתי לבדיקה. הקובבה הייתה למעלה למעלה, התבשלה עם הבמיה והרוטב, ולאחר סדרת בדיקות נוספת, הוחלט על טבליה. הטסיות עמדו באופן יציב על 94, שמבחינת הלוחשת שלכן, זה היה אישור לקבלת אפידורל. עלינו למחלקת יולדות א' של נשים בהריון בסיכון בשעה 05:00 לפנות בוקר, התאקלמנו בחדר עם המיטה לנוף עם 2 שותפות חרדיות, צילי וגילי, ובעוד שהנסיך חשב לעצמו כי הוא הולך לתפוס תנומה בבית, מבט אחד בחשכת החדר, הבהירה לו שהוא נשאר על הכסא. אני מנסה לתור אחר המילים, שיתארו את עוצמת הדציבלים של הנחירות של השותפות לחדר עם המיטה לנוף. אין לתאר עוצמות כאלה. משהו משהו. נחירות עם טמפו משלהן. משהו בסגנון "חחחח... פששששש חחחח פשששש חחחחחחח" ואז העוצמה מתגברת והן מנסות לסנכרן זאת האחת עם רעותה וכל אחת מנסה להתגבר על השנייה. משהו קשה. מאוד קשה. ישתבח שמו לעד.
למחרת בבוקר הגיעו הרופאים לבדיקה. הייתן מצפות, שאתרגל כבר להחדרת האצבעות של הרופאים בנרתיק לבדיקה במהלך ההריון. אז זהו, שלא. זה מעצבן ולא נוח כל פעם מחדש. לפעמים אפילו כואב. הסבירו לי קצת על הטבליה של הפרופס, החדירו לנרתיק וזהו. חוברתי למוניטור, שהפך להיות צמוד אלי במשך שבוע ימים, כדי לנטר את הדופק של הקובבה ואת הצירים, והתחלתי להתפתל. התחושה הייתה איומה. מרגע של לא להרגיש כל כאב, הגעתי תוך זמן קצר ביותר לכאבים בלתי נסבלים. שום דבר לא עזר. לא כדור הפיזיו האומלל, שחשבתי איך אני קופצת עליו עוד יותר חזק, לא המקלחת החמה, לא הלחיצות של הנסיך, לא הרונדלים שעשיתי מקצה אחד של המחלקה לקצה השני. כלום. למחרת ב-5:00 לפנות בוקר כשעשו לי אולטרסאונד, ראו פתיחה של סנטימטר אחד! אחד! וגם את זה אמרו, שזה מוטל בספק. כל הכאב האיום הזה רק בשביל סנטימטר של ספק?! הייתי במצב קשה. לא ישנתי כמעט 48 שעות. פה ושם תנומה קלה והכאב היה קשה מנשוא. ביקשתי שיוציאו את הטבליה הארורה הזו, והרופאים הסכימו לאחר שיחלפו 24 שעות, כאשר כל הזמן פרח הסיכון הסבירה לי, שכאב במקרה הזה הוא טוב. נו, באמת! נתנו לי הפסקה של כמה שעות לנמנם ולאגור כוחות, עוד בדיקה, עוד אצבע, עוד אולטרסאונד ו.... הפקק הרירי יצא. הצירים המשיכו גם ללא הטבליה בתדירות של כ-10 דקות והרופא התורן הודיע בשמחה, כי נמצאתי מתאימה גם לבלון וגם לטבליה נוספת. איזה כיף לנו. נתנו לי עוד כמה שעות, עשו אולטרסאונד נוסף והקציצה הקטנה החלה להתפרע מדי והצירים היו חזקים וארוכים מדי. הרופאה בחדר המיון לא אישרה טבליה נוספת. בחצות זכיתי במוניטור נוסף, הצירים היו בעיצומם והוחלט על בלון. אלא מאי, לא היה חדר פנוי לבלון. באותה העת, אני חושבת שאפילו לא הבנתי את המשמעות של בלון. האמינה לי, שאם הייתי יודעת, אני בספק רב, אם הייתי מסכימה לבלון. הבלון היחידי, שאני מוכנה שיהיה מחובר אלי הוא בלון הליום גדול עם סרט צבעוני שאפשר להחזיק אותו ביד והוא מתעופף לו ברוח.
מאחר והשינה הייתה ממני והלאה. פה ושם תנומות קצרות, שהופרעו ע"י צירים או ע"י צילי וגילי החרדיות ישתבח שמו לעד, שהשיר "הבה נגילה ונרננה" היה הצלצול של אחת מהן ושל השנייה "משיח משיח משיח", המדקר יכול היה לשוחח עימי עם הזריחה ואף להגיע אלי למחלקה ולדקר אותי בגבה. הוא התקשה להבין, מדוע אני מתלוננת, כאשר יש לי חדר עם נוף.
למחרת הוחלט על טבליה נוספת. שוב רונדלים, שוב צירים תכופים, שוב חוסר שינה, שוב מוניטור. שוב הכל מחדש ואני מתקשה לראות את האור. בכל אותה העת סירבתי לכל מבקר פרט לנסיך. גם את הוריי לא רציתי לראות. לא ראיתי כל סיבה הגיונית, שיבואו לצפות בסבלי, כשאני מחוברת למוניטור באופן תכוף, אני עם צירים, עצבנית וממש לא במצב רוח סביר לנהל סמול טוק, וזאת בלשון המעטה. אני זוכרת את תחושת הבדידות, שעטפה אותי. יחד עם זאת, העדפתי את התחושה הזו על התחושה של מבקרים שבאים לצפות בי ואני צריכה לנהל איתם שיחת חולין על הא ועל דא. רק לדוגמא, באחת הפעמים, אבי היקר היה בסביבה והחליט באופן מפתיע ולא צפוי להגיע. אמי התקשרה והודיעה לי על הביקור הצפוי וניסתה לעודד אותי, ששעת סיום המבקרים בפתח. אבי התקשר מספר פעמים כאשר צירים חזקים תקפו אותי. מסתבר, שהוא היה בטוח שאני שוכבת בחדר 4, אז הוא התיישב בכורסה בחדר 4 והמתין שם חצי שעה, עד שאחזור מהבדיקה, שאחת המאושפזות בחדר אמרה לו, שזו ששוכבת במיטה עם הנוף יצאה אליה.
מבקרת נוספת הייתה אשה דתייה, שהסתובבה עם ספרי תהילים ורצתה לתת ברכה ליולדות ולאלו שבדרך. היא הגיעה אלי בדיוק בין ציר לציר, כאשר הסבלנות מציפה אותי כעונג רב, והיא הסבירה לי, מה הבעיה. מדוע הקיסרית לא רוצה לצאת. הסיבה נעוצה בכך, שבעלי הנסיך לא צעק לי באוזן "תצאי, תצאי!!!". פרט לעובדה, שהיא ירקה לי לתוך האוזן והעירה לי ולאמי היקרה, שהמחשוף של החולצה שלנו טיפה'לה עמוק וזה לא טוב כאן במחלקה, שמסתובבים גברים, לא יצא לנו שום דבר...
חלפו עברו 24 שעות, והרופא התורן הכריז שהפעם יש פתיחה של סנטימטר וחצי. אבל ממש סנטימטר וחצי ומחיקה של 80%, ראש מינוס 3. המספרים לא אמרו לי כלום פרט לעובדה, שאני עוברת לבלון. אז זה עוד נשמע לי אטרקטיבי. לפחות אני יוצאת מהמחנה של חב"ד, שהתמקם לי בחדר, מאחר והכרתי כבר את כל צוות הרופאים והאחיות, אלו לא לקחו שום צ'אנס וארזו אותי במהירות הבזק עם הפן, שמאוד הזדקקתי לו בין הצירים, למי שתהתה מה עלה בגורלו, ומיהרו עמי לחדר עם הבלון. הזעקתי את הנסיך מהעבודה, שיבוא מהר, כי אוטוטו אני מתמזגת עם הבלון. הנסיך הגיע. והתחברתי לבלון.
למי שאינה מכירה את הבלון, ראשית אאחל לה שלא תכיר אותו לעולם. למי, שמכירה את הבלון, תנחומיי. מעבר לכאבים העזים, אשר תקפו אותי בגב ברמה של סכין, שחותכת אותי, תחושת ההשפלה הייתה עצומה. הכאבים פחתו, כאשר האחות שינתה את תנוחת השכיבה שלי לצד, ועמה תחושת ההשפלה התגברה. שכבתי על סדין בלי יכולת תזוזה, כאשר בלון עם נוזל הוחדר לנרתיק וככל שחלף הזמן והבלון התנפח בתוכי, הפתיחה של הסנטימטרים גדולה יותר... אלא מאי, התחושה היא כאילו אני מטילה את מימיי על עצמי. נוראית. בתחילה הייתי בטוחה, שירדו לי המים. לאחר שהאחות בדקה ואמרה שכך אני אמורה להרגיש, הרגשתי בנוסף על היותי מושפלת, די מטומטמת. בסופו של דבר הייתי חייבת ללכת להתפנות. כשאני אומרת חייבת, אז המשמעות היא שאם לא ינתקו אותי בו ברגע, אני אתפנה כאן ועכשיו. הנסיך מיהר לאחות שתנתק אותי, סייע לי לקום והלכתי עם העמוד והבלון לשירותים, כאשר כולי ספוגה בנוזל. תחושה נוראית. העיקר שלקחתי עמי את הפן...
בשירותים צעקתי לנסיך, שאני לא מצליחה לעשות פיפי. מאחר ואני עוסקת בין היתר ברשלנות רפואית ומהיותי היפוכונדרית לא קלה בכלל, ישר ניסחתי בראש את כתב התביעה, שאני הולכת להגיש כנגד בית החולים על פגיעה בשלפוחית ועל כל השבוע האחרון שאני נמצאת שם. כזכור, שלחתי הודעה לפרח הסיכון, שלמחרת יום הגעתי לזירוז, ב-16.12.12, תפגוש אותי ואת הקובבה, והנה בלי להניד עפעף, אנחנו כבר בערב של יום ה-20 לחודש. לפתע, הצלחתי לעשות פיפי, אבל דבר מוזר ארע. הבלון נפלט ממני. מאחר והייתי כל כך מבולבלת, היסטרית וחסרה בהמון שעות שינה ועם יותר מדי צירים, צעקתי לנסיך וכל מי שהיה ברדיוס של 3 ק"מ: "מה זה? יצא לי בלון גדול...!".   יצאתי מהשרותים כשהבלון נוזל לי על הרגל השמאלית עם העמוד מחובר ואני צועקת "המלטתי בלון. הבלון יצא". פרח הסיכון הגיעה לבדוק אותי, הייתה מרוצה מאוד, ראתה פתיחה של 3 ס"מ, והעבירה אותי לחדר לידה. החדר הנכסף.
ארזנו את עצמנו שוב, לקחתי את הפן עמי והזזנו את עצמנו לחדר הלידה. כאשר הגענו, המיילדת יעל לבון, שלא הייתה במשמרת אותה העת, הכריזה קבל עם ומיילדות ומיילדים, כי אנחנו מגיעים ויש לספק לנו טיפול של 7 כוכבים לפחות. נתנו לי לרחוץ את עצמי, הכינו אותי והכניסו אותי לסוויטת הלידה. ממש כמו במלון דן אילת. אחת המיילדות שאלה אותי, אם אני רוצה לעשות חוקן. הסברתי לה, שמהלחץ כבר עשיתי ואני לא בטוחה שיש עוד מה להוציא. היא השיבה, שאקח. מה יכול להיות... (מה יכול להיות? כלום. רק עצירות ש-20 שזיפים, נרות והמון המון מים סייעו בידי לאחר מכן) השעה הייתה 22:30 של יום חמישי. התאקלמנו בחדר, הנסיך, הקציצה, אני והחששות הגדולים שלי, כאשר אמי היקרה ישבה בחדר ההמתנה הצמוד לחדר שלי. חיברו אותי למוניטור, הראו לי את המיטה עם התושבת לתנוחה הצרפתית, אותה תושבת שגרמה לי כמעט לאבד את ההכרה בסיור לידה, והסבירו לי, שכעת הדבר הכי טוב הוא שאשן קצת. כן, ממש. באחד החדרים לידי הייתה יולדת, שסירבה בתחילה לקחת אפידורל, וכאשר רצתה לקחת, חלון ההזדמנות חלף והיא לא יכלה לקחת עוד. זעקות האימה מהחדר היו איומות. שלה ושל בעלה, שחשב שאם הוא יזעק עמה, זה יקל במשהו. אני חשבתי, שזה הסוף שלי. 5 הימים האחרונים היו סבל בלתי נסבל, גדוש בכאבים, רווי בייסורים ובחוסר שינה מחפיר. הבטתי בנסיך בעיניים דומעות ואמרתי לו בלחש בלחש: "אני מפחדת. אני לא יכולה לשמוע את הצעקות שלה..." הנסיך הביא עמו דיסק מהרכב. הדיסק היחיד שהיה ברכב באותה העת היה בייבי מוצארט, שהושמע לקציצוצלה משך ההריון. כך שמענו לנו בייבי מוצארט בקולי קולות מספר פעמים. לאחר מכן, הקשבתי לרדיו דרך האייפון, אבל שום דבר לא עזר. הצעקות שלה לא הפסיקו. רק התגברו. לאחר זמן מה הגיעו הרופאים, שוב בדיקה, שוב אצבעות, שוב הערכת משקל. לא יכלתי כבר, שמישהו נוסף ידחוף את האצבעות. הכל היה מכווץ, הכל כאב לי, הצירים היו תכופים, אולם לא מספיק (למי לא מספיק?!), עד אשר לבסוף, הוחלט על המכה ה-11, הפיטוצין בוריד. מאחר ובמשך כל השבוע עברתי בדיקות דם, הכנה לעירוי, כבר כל הורידים היו כחולים, הכל כאב. אין לי שום מילה טובה לומר על הפיטוצין. לא יכלתי לשאת את הכאב. בד בבד הייתי חייבת ללכת לשרותים לפיש נוסף. כשקמתי והתחלתי ללכת, הייתה ירידת מים. הנסיך הזעיק את המיילדת ובמקום זאת נכנס גבר, שהציג עצמו כמיילד. נו, באמת!!! המיילד ראה, בדק ואישר את האבחנה. באותו הרגע לקח את ידו של הנסיך, את ידי שלי יחד עם העמוד עם העירוי ויצא איתנו בצוותא חדא במחולות, תוך שהוא שר "שאבתם מים בששון..." וקופץ אל שלולית המים, תוך שהוא צורח "מים, מים, מים או מים בששון". חשבתי בליבי, רק לי זה יכול לקרות. גם אם אספר את זה, לא יאמינו לי...
מאותו הרגע של ירידת המים התחננתי למוות. הנסיך מצידו כבר לא ידע את נפשו. לא ידע מה לומר ואיך לעודד, ועל מה ללחוץ. ביקשתי ממנו שיביא את המרדים לצורך האפידורל. הדקות נקפו והוא לא הגיע. אמרתי לנסיך, שאני לא עומדת בזה יותר. אני לא עומדת בכאב. הוא החזיק את ידי ושאל מה הוא יכול לעשות. הסתכלתי עליו אמרתי לו, שאני אוהבת אותו, וכנראה שכלום. ראיתי שהעיניים שלו מנצנצות כבר ואוטוטו הוא עומד לבכות, אז ביקשתי ממנו שיבדוק מה קורה עם אמי, שיושבת בחוץ ומפחדת להיכנס פנימה. לאחר מכן, אמי סיפרה לי ששניהם מיררו בבכי. אני חושבת, שהתחושה של בן הזוג המלווה בכל התהליך הזה היא קשה ביותר. איני עורכת השוואה בין הקשיים, כמובן, אבל חוסר היכולת לסייע באופן ממשי לבת זוגך האהובה, להפיג את הכאב שלה ולצפות מנגד תוך שאתה מרגיש לא מועיל בעליל, היא לבטח קשה ואני מקווה, שלא אצטרך לעמוד במבחן הזה לעולם.
מאחר וסאגת הטסיות והאפידורל הייתה ידועה ורשומה, כאשר ירדו המים המיילד ביקש להזעיק את פרח הסיכון שתדבר על ליבו של המרדים והאפידורל. הוא הוסיף, שאין סיכוי שניתן לעמוד בשבוע של צירים ואני אגמר... פרח הסיכון התייצבה, המרדים הגיע לו לאט לאט, ואני זוכרת שהיו דיבורים ושיכנועים ובסוף הוא השתכנע. אני לא ידעתי את נפשי. הכאב מוטט אותי. לא הפסקתי לבכות. התחננתי בפני המרדים, שיזריק כאן ועכשיו. הוא התחיל להסביר לי ולהחתים אותי על טופס הסכמה. מאחר ואני עו"ד שעוסקת בתחום, אני מכירה ויודעת במה מדובר. יחד עם זאת, אני חייבת לציין שהחתמה של יולדת על טופס הסכמה לאפידורל בזמן שהיא נאנקת מכאב פיסי ונפשה והכרתה לא בהכרח צלולות, אני סבורה שאם חס וחלילה משהו משתבש בעקבות זריקת האפידורל, זה לא יעמוד במבחן המציאות, אבל זה כבר לגיליון אחר... בכל אופן, אמרתי למרדים, שאני אחתום על כל מה שהוא רוצה, רק שיתן לי כבר את הזריקה. הוא הסביר לי, שלא ינתקו אותי מהנקז בעמוד השידרה, עד אשר רמת הטסיות תעלה בחזרה לאחר הלידה. כמובן, ששום דבר לא עניין אותי פרט לאילחוש הכאב. זהו, קיבלתי את הזריקה. מאותו רגע לא עניין אותי שום דבר פרט לעובדה, מתי החומר יסתיים ומתי אקבל שוב. בנוסף, התחלתי לרעוד. רעד בלתי נשלט, כזה שהשיניים נוקשות. חשבתי לעצמי, ששום דבר מזה לא היה בתיכנון שלי. רק המדקר אמר שהלידה תיהיה ארוכה וקשה. מאוד...
כאשר הייתי נתונה להשפעת האפידורל, הבדיקות הפכו להיות נסבלות. איני זוכרת, כמה אצבעות נדחפו לתוכי, כמה מיילדות הגיעו, כמה רופאים עברו. הזמן עצר מלכת מבחינתי. לדאבוני, הקובבה הייתה עדיין למעלה גבוה, התבשלה עם הרוטב והבמיה. עקשנית. לא רצתה לרדת בתעלה. היה לה טוב שם...
בצהריים של יום שישי, המדקר הגיע לחדר הלידה וניסה לעזור. הוא החשיך את החדר והעביר לנסיך קורס מזורז בלחיצות בניסיון להוריד את הקציצוצלה למטה. המדקר ניסה את כוחו מספר שעות ונשאר איתנו יחד בחדר הלידה. גם המיילדת יעל לבון המקסימה הגיעה וביחד כולם הפכו אותי על שש, כשאני נתונה להשפעת האפידורל, החזיקו אותי וניענעו אותי מצד לצד, עד שהמרדים הגיע ונזף בהם... כל פעם כשהרופאים הגיעו ובדקו ואמרו שהמצב אותו הדבר ובסוף לא תיהיה ברירה, אלא להגיע לקיסרי, המדקר ביקש עוד שעה ועוד שעה. הוא הכיר את הפחדים והחששות שלי מהניתוח... לצערי, שום דבר לא עזר. ב-19:00 בערב הוחלט באופן סופי על קיסרי חירום. הגוף שלי כבר היה במצוקה. באותו הרגע פרצתי בבכי תמרורים. הרי כל השבוע האומלל הזה נעשה כדי להימנע מניתוח קיסרי! בשביל מה עברתי את כל הסבל הזה? פחדתי מהניתוח, פחדתי מההחלמה, פחדתי מההרדמה, פחדתי. נקודה. מאחר ומדובר בקיסרי חירום, הנסיך לא הורשה להיכנס. המיילדת האחרונה, שהייתה איתנו במשמרת, הבטיחה שלא תעזוב את ידי לרגע בכל התהליך ושיראו לי את המקסימה שלי. היא ניסתה להפיג את החששות, עד שהרופא הגיע ואמר שאנחנו חייבים להיכנס. נתתי נשיקה חפוזה לנסיך, אמרתי לו שאני אוהבת אותו והוא הבטיח שניפגש ממש אוטוטו.
בחדר הלידה אזקו לי את הידיים. הרגשתי נורא. הכל היה קר ומנוכר. כל הגוף רעד לי, השיניים נקשו ופחדתי שהרעד יפריע למנתחים. חיברו אותי למכשירים, ליטפו את ראשי ואז שמעתי את קול הניסור החד ושמישהו מנסר לי את הבטן. לא היה כאב, רק תחושה מוזרה. מה שאני זוכרת הוא את הריח. ריח של בשר חרוך...
ביום ה- 21.12.12 ערב שישי, בשעה 19:26 נולדה בתי הבכורה, שתיבדל חיים ארוכים, בריאים ומאושרים. שמה בישראל "אלמה". המיילדת החזיקה את ידי, אלמה המתוקה השתעלה ובכתה, ראיתי אותה בחטף ואני הורדמתי לצורך סיום הניתוח.  כאשר התעוררתי, הנסיך הגיע אלי. אמר לי, שהיא מקסימה כמוני והכל בסדר ועוד מעט הוא ישוב. האחות בחדר ההתאוששות נתנה לי ישר פטידין ולמעשה במשך כמה שעות איני זוכרת דבר.
הועברתי למחלקת יולדות ב' ובאמצע הלילה התקשרו אלי מהתינוקייה שאבוא להניק את הקיסרית הבגדדית. האחות שהוזעקה לחדר, אמרה לי שאני לא יורדת לשום מקום ושאני מחוברת עדיין עם נקז של השתן ורק בבוקר אוכל לרדת מהמיטה בהשגחה. התמזל מזלי והאחות מהתינוקייה הגיעה עם הקיסרית הקטנה ואני פרצתי בבכי. למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת ראיתי אותה. לא יכלתי להחזיק אותה עדיין, לא יכלתי להניק אותה. כל הזמן חשבתי, מה יהיה המשפט הראשון שאומר לה. מצד אחד, רציתי לומר לה: "מתוקה שלי, אם היית יודעת, כמה זמן חיכיתי לך...", אבל מצד שני החלטתי שהיא לא תדע, מה עברתי עד להגעתה. היא לא תדע על הטיפולים האינסופיים, על ההפלה, על האכזבות והקשיים האינסופיים. במקום זאת, אמרתי לה : "מתוקה שלי, אמא אוהבת אותך. מאוד. תמיד". האחות המקסימה האכילה אותה עם בקבוק וכשסיימה הניחה אותה על החזה שלי לצורך גרעפס, נשיקה וחיבוק. לאחר כמה חודשים, כשהגעתי למחלקה להודות לצוות האחיות ולמנהל המחלקה על הטיפול המסור בי, ראתה אותי אותה אחות. היא אמרה לי, שלעולם לא תשכח את הפנים שלי באותו הלילה, וכשיצאה מהחדר שלי אותו הלילה, לא הפסיקה לבכות.
לאט לאט רמת הטסיות עלתה ושיחררו אותי מהנקז בעמוד השידרה וכל יתר הפרמטרים נראו מעודדים. הכאב של ההחלמה היה נוראי. אין לי דרך אחרת אלא לתאר זאת כשריפה. כאילו מישהו נטל בידו מצית ושרף את הבטן התחתונה. אחת הסיבות, שלא רציתי מלכתחילה לעבור ניתוח קיסרי הוא בשל תלאות ההחלמה, כאשר התחושה היא שאת מתרכזת יותר בכאב שלך מהניתוח מאשר בתינוק, ומכך רציתי להימנע בכל מחיר אפשרי... רציתי, אז מה?
כאשר הצלחתי לרדת מהמיטה, הלכתי את הקיסרית הקטנה שלי והתחלתי להניק. בכלל לא חשבתי על הנקה לפני כן. אפילו חשבתי לעצמי, שלא אניק, אבל זה התנהל למזלי כל כך בטבעיות ובקלות, שהתאהבתי בהנקה, ברוך ובליטוף. לאחר 48 שעות, סוף סוף קיבלתי את האישור המיוחל לעלות למלונית המדהימה, ששוריינה מראש. ביום האחרון הנסיך קיבל את מספרי הטלפון של כל אנשי המקצוע, שהיו צריכים להביא את הריהוט והחפצים של הקיסרית המדהימה, עד אשר הוא קיבל טלפון ממני, שהזעיק אותו מייד למחלקה. כאשר הלכתי להיבדק אצל הרופא התורן בבדיקה לשחרור, אותו רופא שניתח אותי ותפר אותי, לפתע ראיתי שיש כמה נקודות של דם על המכנס. כאשר קמתי מהכסא, ראיתי שכל המושב שטוף בדם. כאשר הוא בדק אותי, הוא ראה שהתפרים נפתחו לגמרי בעומק של כחצי אצבע ולאורך של כ-10 ס"מ. הוחזרתי למחלקה. לא הפסקתי לבכות. חשבתי, שצוחקים עלי. לא עזרו כל הניחומים. רציתי רק לצאת מבית החולים הביתה עם הנסיך והקיסרית, וזהו. לא האמנתי, שבאתי בסה"כ ללדת ונאלצתי לעבור שבוע ייסורים של זירוז בכדי להימנע מניתוח קיסרי רק בשביל לעבור ניתוח קיסרי חירום שבסופו אשוב למחלקה, כי התפרים נפרמו...
האחות האחראית במחלקה, שזיהתה אותי, הורתה לי מייד לפשוט את הכותונת של בית החולים וללבוש את הבגדים שלי מהבית. לקחתי את הקיסרית שלי והשארתי אותה איתי, כמה שאיפשרו לי. הסברתי לנסיך, שאם לא אראה אותה כל הזמן, לא אראה את הדבר שכה ייחלתי לו במשך כמה שנים במשך האישפוז, הוא יצטרך לעביר אותי למחלקה הפסיכיאטרית. זו הסגורה, לא של אישפוז יום...
לא אלאה אתכן בכל הפרטים, אלא בקיצור נמרץ. נשארתי באישפוז עוד כשבועיים ומחצה, כאשר הספר שלי הואיל בטובו להגיע למחלקה ולעשות ללוחשת שלכן פן. אין כמו לעשות פן כמו שצריך כדי להרגיש טוב... בשבוע הראשון קיבלתי טיפול של הטריות ושטיפת הפצע הניתוחי, שלמזלי לא הזדהם, קיבלתי ייעוץ מהמחלקה הפלסטית, שהמליצו על מכשיר ואק. מדובר במכשיר ואקום ששואב את הנוזלים ומסייע לפצע להיסגר טיפה, לאחר השבוע השני בו הייתי מחוברת למכשיר ואקום והסתובבתי עם המכשיר על עגלה נוספת כמו מי שמסתובבת עם עגלת קפה ומאפה, הפצע היה מוכן לניתוח נוסף אליו הגיעו פרח הסיכון, מנהל מחלקת יולדות וצוות בכיר מפלסטיקה. כולם רצו לוודא, שהעבודה נעשית כמו שצריך, ולא הייתי צריכה כלל להזכיר שאני עו"ד בתחום נזקי הגוף... לאחר מספר  ימים מהניתוח השני, קיבלתי את ההמלצה לשחרור המיוחל, ושבנו הביתה סוף סוף להתחיל את חיינו החדשים.
הלידה הייתה טראומתית ביותר עבורי. עברו לא מעט שבועות, עד אשר הסיוטים פסקו והתחושה של מגע האצבעות חופרות בתוכי נעלמה כליל. זה כמובן לא ימנע ממני לנסות ולהרות שוב, כאשר ברור כעת, כי הלידה הבאה לא תיהיה לידה טבעית, אלא קיסרית. אישה אישה באמונתה תחייה. ישנן כאלו שלידות טבעיות זה הדבר הטוב ביותר עבורה. ברור לי, שעבורי יש משהו אחר, וזה בסדר. השלמתי עם זה.
לסיכום הגיליון הנוכחי, אשר חותם את הסדרה הראשונה של תלאות הכניסה להריון, ההריון ועד ללידה המיוחלת, אני רוצה שוב להודות ל-2 אנשים יקרים לי. לנסיך הבגדדי הפרטי שלי, אשר עמד בגבורה בכל ההליך ולמדקר הנדיר, אביב מסינגר, שליווה אותי באופן הדוק ותמך, הן במהלך ההיריון המאתגר והמורכב, הן במהלך שבוע הזירוז בבית החולים והן בחדר הלידה עצמו עד להעברתי לניתוח.
התמזל מזלי להיות מוקפת בשני אנשים יקרים אלו, אשר ניסו בכל מאוד לשמור על שפיותי ובריאותי, ועל כך לעולם אכיר להם תודה.