צילומים של הכרמל אחרי השריפה

כשביקרתי בכרמל כשבוע לאחר השריפה הגדולה, עוד עמד ריח עשן באויר. מחורשת העד שהיתה כאן נותרו רק שלדי עצים מפוחמים ודקים, ואת מרחבי הירוק החליפו מדרונות חשופים וכהים. פעם היה כאן סבך ירוק וצפוף של סירה קוצנית ושל לוטם, וריח משכר של אלת המסטיק ומרווה, של זוטה ואזוב. וכעת, הכל שממה.
האדמה פריכה, מכוסה קרום קשיח שמתפצפץ מכובד הדריכה. סלעי הגיר הגדולים אפויים ושבירים, ועל פניהם קרום אפרפר שנסדק בנשיפה. שלדי אורנים מוטלים ישרים על האדמה, ועוד כמה שנותרו זקופים וגאים, כמו אומרים יכולנו לאש, שעוד יפלו בימים הקרובים.
מסביב להר דממה לא מוכרת. הענפים לא מרשרשים ברוח, עורבנים לא קוראים, תנים לא נשמעים. רק באורוות שליד בית אורן הסוסים  אוכלים בשלווה, במעין בועת חיים מגודרת היטב.

מבעד למצלמה ההר נראה אחר. העין שבעדשה חפה מכל הקשר. היא לא עדה לסבל שהיה כאן, לאוטובוס שעלה באש לא רחוק מכאן, לעשרות החיים שנקטלו. היא לא מבחינה בצמחים ובחיות שנעלמו, במטוסים שחגו, לא מודעת להלם שאחז בכולנו.
מבעד לעדשה אפשר לראות את האסתטיקה של ההר החשוף, את ניגודי הצבעים, את אלפי הגוונים של האפור, את הצורות החדות ואת התנועה שהשאירה האש.
העין שמביטה דרך העדשה מבחינה בשיחים חזקים ששרדו, והם נחושים לצמוח, לחפור שורשים מתחת לקרום ולהגיע אל האדמה החומה, לסלק את שכבת העפר מעליהם ולשוב ולהתכסות בירוק. מבעד למצלמה אפשר לראות את היופי שיש בטבע, שאפילו אחרי אסון שכזה מוצא את הכוח להמשיך ולחיות, להתחדש, להאחז בחיים. מבעד למצלמה אני יודע שהמקום הזה ישתקם. אולי בעוד 5 שנים, אולי עשר ואולי חמישים. ואם הטבע יכול לאסוף את השברים, כנראה שכך גם אנחנו.

שנה אחרי השריפה חזרתי לאותו קטע בכביש, לראות האם ההר עמד בהבטחה שלו. הענפים השחורים עוד היו שם, חלק מהעצים נפלו או נוסרו, והאדמה היתה עדיין פריכה. גם הסלעים היו עדיין מפוררים, ושלדי עצים חשופים היו פזורים כמו גלעד. אולם בין השרידים היו כבר סימנים ברורים לחיים. ענפים רכים חדשים שפרצו מבסיס השיחים. אדמה שחורה עוד מקיפה את העצים, אולם היא מנוקדת בשתילים חדשים וירוקים. גם כמה פרחים נראו שם, צובעים את האופל בכחול וורוד.
מאז חזרתי עוד כמה פעמים, כמו לסעוד חבר שנפצע. וכשאני עוזב אני יודע שההר כבר לא צריך את הביקורים שלי יותר, הוא כבר יודע איך לשוב וללכת, ובעצם, הוא כבר ידע כל הזמן.