עצים - תערוכת צילום

 מזה שנתים שאני מצלם עצים. מה שהתחיל כצילום נוף בטיולים הפך, כמעט במקרה, לחברות קרובה. התאהבתי בהם, בעצים, בטוב הלב ששופע מהם, בנתינה האינסופית, בכל מה שהם מעניקים לנו - צל, אויר לנשימה, מקום לנוח בו, חומר חי לבניה וכל כך הרבה יופי.

הם לא מתכוונים לתת את כל זה, הם רק רוצים לגדול, להרחיב ענפים, להעמיק שורשים מלמטה ולהתקרב לשמש מלמעלה. הצמיחה היא מהותם, וכל הטוב שניתן לנו נגזר מהצורך שלהם לצמוח.  הם עושים זאת בעקשנות עצומה, בלי ברירה וכנגד כל הסיכויים לפעמים. גם כשנגזמו, נגזרו, קוצצו, נעקרו, נכרתו, הם מצליחים לרכז את כוחם בענף דק וירוק, שמתריס ועולה אל השמש. גם כשנפלו במורד ההר, ראשם הפוך אל הקרקע ושורשיהם חשופים לאויר, הם מוצאים דרך לשלוח חץ לאדמה, לינוק מטובה ולהוציא חוטרים נחושים.

באותן השנתיים ראיתי עד כמה הם משתנים. פעם ברחובות תל אביב ראיתי עץ שענפיו דקים וחשופים, מתפתלים בקו דק ועדין מול בית דירות גדול. פנס רחוב צבע אותם באור רך וצהוב, ואל מול אפרוריות הבניין העץ נראה כמו ציור קליגרפיה עדין. כשחזרתי אחרי זמן מה לצלם את העץ, הוא כבר התכסה בעלים רחבים וגדולים. קו המכחול התכסה, הצהוב התפזר, והציור העדין הפך לעץ רחוב סתמי, שהזכיר עד כמה הוא חי, דינמי וחד פעמי. 
עצים אחרים פשוט נעלמו. פעמים רבות מדי כשחזרתי לעצים שכבר צילמתי, הם נכרתו, או נשרפו, נגזמו עד לבלי היכר או יושרו למגרש. בתחילת הדרך העצים נראו לי ענקים, עמידים, חסרי זמן, היו שם תמיד ותמיד יישארו. אבל אחרי שעקבתי אחריהם הבנתי שהם נתונים לחסדי כל ומותרים לכל, נטועים במקומם ללא יכולת לברוח, שכל אחד רשאי לעשות בהם כרצונו.

לאט לאט הופיעו בהם גם דמויות. בהתחלה רק העין ראתה אותן, צילמתי בלי להבין מה אני רואה, ורק אחר כך, מול המחשב, הם פתאום נתגלו. אחר כך כבר יצאתי לחפש אחריהם, בטבע, בטיולים, בחצרות בתים, ברחובות אפורים, בצידי כבישים פקוקים. זה היה תהליך של גילוי, למצוא דימיון ויופי בכל מקום, לאתר את הדמויות שמסתתרות בעצים. במובן מסוים זה הפך את החיים בעיר, בפקקים, בצפיפות ובשגרה הקבועה לנסבלים יותר.
בכמה פעמים נתתי לעצמי לשוטט, ללכת מעץ לעץ, להביט בו, לחקור ולבקש ממנו לגלות את סודו. מדי פעם, ובמיוחד בימי שגרה ארוכים, המצאתי משימות - להביט ברחוב שאני הולך בו פעמים רבות כמו תייר, ולחפש בו משהו חדש, למצוא יופי בכביש הפקוק, בין רכבים מעשנים ומזדחלים.

מישהו כבר אמר שלכל אחד יש עץ שליוה את ילדותו, ליד הבית, בבית הספר או במגרש המשחקים. מתחת לבית שלנו עמד עץ זית גדול, עם עלים כסופים ופירות ירוקים ושחורים. הייתי מנסה לטפס עליו, ואף פעם לא מגיע מעבר לכפיפי הענף הראשון. סבבנו אותו בריצה, התחבאנו מאחוריו במשחקים, התמסרנו איתו בכדור שחזר לכל מיני כיוונים, והוא הציע לנו מקלט מאלו שרדפו אחרינו. יותר מעשרים שנים עברו מאז שעזבנו אותו ואת הדירה בקומה הרביעית של בנין אבן ישן בשכונת הדר בחיפה. בכל השנים שעברו לא חזרתי אליו, ורק לפני כשנה ביקרתי בו יחד עם אשתי, לביקור שורשים מקרי. הבית לא השתנה, כאילו עמד בו הזמן, אותה חצר כורכר במדרון, אותה המכולת באותה הפינה, אותן תיבות דואר ורק שמות הדיירים עליהם השתנו. המראה היה מדכדך. רק העץ נשאר כשהיה, קצת יותר אפור ומאובק, על גזעו הוצמד לוח מודעות מאולתר, פירותיו מכתימים את שביל האספלט. טיפסתי עליו, הרגשתי בבית, עליתי לכפיפת הענף הגדולה, ולראשונה עברתי אותה מעלה. "תראי", קראתי לאשתי שנשארה ישובה על מדרגות הבטון, "תראי כמה אני גבוה".

התערוכה מתקיימת במרפאת בריאת בין התאריכים 25.1.13 ועד 16.2.13.
ארוע הפתיחה יתקיים בערב ט"ו בשבט, יום שישי 25.1.13 בין השעות 11:00 - 17:00.
שעות פתיחת התערוכה: ימי שני ורביעי 10:00-14:00, שישי ושבת 10:00-16:00.
כולם מוזמנים
הכניסה חופשית, לפרטים נוספים ניתן ליצור קשר עם המרפאה.